הקדמה לספר הזהר

[איל]

ההבדל בין מצב ה א למצב ה ג הוא שבמצב הא זהו בתכנון שלו כלומר במחשבת הבריאה ואילו במצב הג זה המימוש של מחשבת הבריאה, קיומה בפועל לאחר מצב הב' שהביאה לכדי מצב ה ג'.

[איל]

יט) ויחד עם זה מבוארת קושיא הד' שהקשינו, כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות שתתענינה ותתיסרנה במשך ימי חייהן כי כאמור, כל אלו היסורים מתחייבים ממצב הא' שלנו שנצחיותנו השלמה אשר שם המקובלת ממצב הג' העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו שבמצב הג' (כנ"ל באות ט"ו) וכל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה. ודע, שהמצות שבין אדם לחברו הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום.

מטרתנו היא לבאר את הרצון לקבל מן העולם ולרכוש רצון להשפיע, זה יביאנו לחיים טובים ושלמים של כל הבריאות כאשר כולם דואגים לכולם וכתוצאה מכך לאף אחד לא יחסר דבר.

[נסין]

אות יט
"וכל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו" היסורים שורים על הרצון לקבל כלומר שרוצה לקבל כי מרגיש שחסר לו, נמצא בהרגשת החיסרון,
ולזה לדעתי כוונתו יסורים. כמו שאמרו חז"ל \במדרש (קהלת רבה א', ל"ד): "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות"
הרצון לקבל גודל ותופח מתנפח כפי שיש מפרשים שהפרי האסור בגן עדן היה תפוח.

"היסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו."היסורים מטרתם לגלות האפסיות שברצון לקבל לעצמו.

"ודע, שהמצות שבין אדם לחברו הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." בין האדם למקום, בן האדם לבורא.

[איל]

יפה נסין, ממש הבאת תמצית ממצה 

[נסין]

כ) ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו, מה מהותנו. כי מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר מהרצון לקבל, (כנ"ל באות ז'), אלא לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא כפי שעומד וקיים במצב הא' בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, (כנ"ל באות י"ג) ואע"פ שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן מכל מקום אין זה פוגם במשהו בעיקר מהותנו משום שמצבנו הג' מתחייב לנו בהחלט גמור מצד מצב הא' לפיכך כל העומד לגבות כגבוי דמי. ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא רק במקום שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך להשלים באותו זמן, וכיון שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו כמו שכבר באנו למצב הג', ואותו הגוף בצורתו הרעה הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו עומדים להתבטל לגמרי יחד עם כל מערכת הטומאה שהיא מקורם, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ונחשב כמו שלא היה מעולם. אמנם הנפש המלובשת בגוף ההוא שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, (כנ"ל באות י"א) היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין הוא להלן מאות ל"ב ואילך.


"מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות" שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא כפי שעומד וקיים במצב הא' בא"ס ב"ה", דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו," כל הפרטים שבהמציאות במצב ה א הרי הם הנשמות שהם בהשוואת הצורה באחדות, בשונה ממצבינו היום עתה שכל אחד מרגיש רק את הרצון שלו.

"ועדיין אנו מחוסרי זמן" זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה. קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב."זו הגדרת הזמן הרוחני בתע"ס הסתכלות פנימית חלק א אות לד. ומכן שמחוסרי זמן כוונתו עדיין נדרשים לתיקונים. חסרי זמן לתיקון.

"כל העומד לגבות כגבוי דמי" מביא גמרא יבמות · לח ב, "שטר העומד לגבות - כגבוי דמי" החוב נחשב כגבוי, ומי שלא מאמין/אמונה נמצא
בחזקת החיסרון/הרצון לקבל "ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא רק במקום שיש ספק של משהו" ולמי שאין ספק נבחן כמו שחי במצב ה ג.
"וכל העומד להשרף כשרוף דמי" הרצון לקבל לעצמו של אדם שאין לו ספק נחשב כשרוף/מבוטל.

"ותשלום הענין הוא להלן מאות ל"ב ואילך." יתבאר/יושלם ההסבר מאות לב

[איל]

המהות שלנו היא רצון להשפיע המוגדר במצב ה א'.

צריך שלא יהיה ספקות שאנו נגיע למצב ה ג' ובכך נתקדם לבער ולשרף את הגוף הרצון לקבל לעצמו שהוא נמצא במצב ה ב' ונגיע למצב הג'.

[איל]

כא) ואל יסור לבך אחר דעת הפלוסופים האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת והן כל הויתה, וענין השארת הנפש אחר פטירת הגוף תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות שקבלה, עד שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב, וכל חי שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש שהשכל הוא קנין ואינו עצם הקונה. אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים והן חומר העצמים הגשמיים אינו לא פחות ולא יותר מבחינת רצון לקבל (ואע"פ שאמרנו שהנפש היא כולה רצון להשפיע. הוא רק מכח תיקונים של לבוש אור חוזר המקובל לה מעולמות העליונים שמשם באה אלינו, שענין לבוש הזה מבואר היטב בפתיחה לחכמת הקבלה (באות יד טו, טז, יט, אמנם עצם מהותה של הנפש היא ג"כ רצון לקבל ע"ש ותבין זה) וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד, כי הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה, למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה בכל מלואו הבהמי, ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ דיו לעבד להיות כרבו, והוא כשכל בהמי, להיות השכל משועבד ומשמש לרצון הבהמי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם רק בכדי למלאות להם הרצון ההוא בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם למלאות להם הרצון הזה בכל מלואו.

[איל]

השכל הוא דבר נרכש ע"י הרצון, לפי דרגת התפתחות הרצון, טיב הרצון הוא הקובע את איכות השכל, השכל בעצמו הוא רק אמצעי המשמש להשגת הרצון.

[נסין]

אות כא
להבנתי חוזר ומבאר עומק ההבנה הקשה "שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים והן חומר העצמים הגשמיים אינו לא פחות ולא יותר מבחינת רצון לקבל" כאמור באות ז "והנה נתברר לנו בהחלט שכל החומר כולו מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל". עיקר הנברא "גופו" הוא רק הרצון לקבל ואפילו השכל שנתפס כשיא ההשגת המדרגה הרוחנית("דעת הפילוסופים")רק משמש את הנברא להשגת מילוי הרצון לקבל, על פי מדרגת הנברא ממדרגת השגת תאוות בהמייות ועד לרצון לההשגת מושכלות כולם משועבדים לרצון לקבל הנאה.

וכך מתבאר שנאמר באות ז "שלא היה צריך כלל לברוא משהו יותר מהרצון לקבל הזה" כלומר הרצון לקבל פועל בנברא להשגת גדלות הרצון לקבל עד השגת רצון לקבל על מנת להשפיע, ולא להסתפק ברצון קטן כמו הרצון לקבל לעצמו.

[איל]

לחיים נסין,

ממתין לקטע כב שתפרסם 

[נסין]

כב) ואלו ג' מיני רצונות מצוים על פי רוב בכל מין האדם, אלא שמתמזגים בכל אחד בשיעורים אחרים, ומכאן כל השינוים שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות יש להקיש ג"כ למדות העצמים הרוחניים לפי ערכם הרוחני.

באות הקודמת הגדיר ג' מיני רצונות
א- "תאוות בהמיות" כגון הצורך באכילה וכו'
ב- "תאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים"
ג- רצון ל"מושכלות"
"ג' מיני רצונות מצוים על פי רוב בכל מין האדם,"
בכל אדם קימיים אלו ה ג למשל במי שברובו נשלט ע"י תאוות בהמיות צריך במידה הנדרשת רצון לכבוד ושליטה כדי למלא התאוות בהמיות. וכן צריך רצון למושכלות
במידה הנדרשת למילו התאוות בהמיות. וכך בג' מיני הרצונות "אלא שמתמזגים בכל אחד בשיעורים אחרים, ומכאן כל השינוים שבין אדם לאדם"

"וממדות הגשמיות יש להקיש ג"כ למדות העצמים הרוחניים לפי ערכם הרוחני." אולי כונתו שבעל תאוות בהמיות בעיקר, רחוק יותר מהשגת
מדרגות ברצון להשפיע. אך לא בהכרח כי יכול שבעל תאוות בהמיות תהיה בו חמלה/אהבה גדולה לזולתו וזו מידת השפעה שיכול שלבעל רצון למושכלות אין ?

[איל]

"וממדות הגשמיות יש להקיש ג"כ למדות העצמים הרוחניים לפי ערכם הרוחני"

יתכן שיש גם שלוש מידות רוחניות כהעתקה לאותם שלוש מידות גשמיות.

[איל]

כג) באופן שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר שמקבלות מעולמות העליונים שמשם באות, אין להן אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל, נמצא אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה בכל מלואו. דהיינו להשפיע נ"ר ליוצרה כפי מדת גדלו של הרצון שבה.

מסביר שהרצון להשפיע עובד בצורה זהה לרצון לקבל, מתגלים רצונות מחשבות והשכלות למילוי הרצון להשפיע.

[נסין]

אות כג
לאחר שביאר היטב כי הנברא/האדם כל עינינו ומהותו הוא הרצון לקבל לעצמו, בכך מוגדר האדם במצב הזה לשווה בצורתו לעולמות דטומאה(אות י) .

עתה מוסיף כי יש באדם עוד בחינה בפנימיותו הנקראת נפש רוחניות/רצון להשפיע מעולמות דקדושה.           
ובאות כא "ואע"פ שאמרנו שהנפש היא כולה רצון להשפיע. הוא רק מכח תיקונים של לבוש אור חוזר המקובל לה מעולמות העליונים שמשם באה אלינו, שענין לבוש הזה מבואר היטב בפתיחה לחכמת הקבלה (באות יד טו, טז, יט, אמנם עצם מהותה של הנפש היא ג"כ רצון לקבל ע"ש ותבין זה"

"לבושי אור חוזר"- למרות הרצון לקבל שבו, הנברא המוגדר כקדושה דוחה לאחוריו את השפע/אור כדי לא להיות בשינוי צורה מהבורא שהוא רצון להשפיע, שאם יקבל את האור ברצון לקבל יהיה שונה בצורתו, ומעדיף לדחות טובתו ולהיות בשיווי צורה/דבקות אם הבורא. האור הנדחה מקבלה נקרא אור חוזר, והוא לבוש כדוגמת בגד המסתיר את הלובש, שהוא רצון לקבל מלובש ברצון להשפיע.

יש חשיבות גדולה לקרוא/ללמוד את המושגים בלשונו של בעל הסולם, כי בכך אנו משווים צורתנו לבעל הסולם שחזקה על כל בר דעת שענק רוח כבעל הסולם אינו מביא דעתו עצמו ורק מתאים לדעת הקורא/הלומד, תורה שניתנה מהבורא/מחשבת הבריאה, כפי שמסביר באות ס.

[איל]

תודה ממתין לאות כד