פתיחה לחכמת הקבלה

[איל]

כללי לימוד לפוסט זה:

כל חבר יכול להצטרף ללימוד ולהגיב ללא כל התחייבות.

החברים שהתחייבו לערבות בלימוד פוסט זה מפרסמים לפי הסדר כל פעם חבר שבתור מפרסם את הקטע הבא במאמר וכמובן קורא אותו.
כל אחד מהחברים הלומדים מגיב לפוסט בתגובה שקרא או התיחסות כלשהי אחרת, ואז הבא בתור מפרסם את הקטע הבא וכן הלאה.

טקסט המקור יודגש בשחור

********************************************************

פתיחה לחכמת הקבלה

א) "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא ע"ד שאמרו ז"ל "לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל" (ב"ר רפמ"ד). ויש להבין ענין הזכות הזה, שאנו משיגים ע"י תורה ומצות. וכן מהי העביות שבנו, שאנו צריכים לזכותה ע"י התורה ומצות.
וכבר דברנו מזה בספרי "פנים מסבירות" ו"תלמוד עשר הספירות". ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים, כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית'. ומכאן הוטבע בהנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית'. כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבהשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע. לא פחות ולא יותר. והם מקושרים זה בזה, עד שאין לחלק ביניהם. זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס להשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל.
ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא ית'. ובאו בהכרח במחשבת הבריאה. אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו ית', כלומר שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין. כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו.
וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.

[איל]

קראתי 

[נסין]

א) רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא ע"ד" על דרך "שאמרו ז"ל "לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל" (ב"ר" בראשית רבה עמוד "רפמ"ד). "ויש להבין ענין הזכות הזה, שאנו משיגים ע"י" לימוד "תורה" להשגת הצוותא/החיבור "ומצות. וכן מהי העביות שבנו, שאנו צריכים לזכותה ע"י התורה ומצות."
"וכבר דברנו מזה בספרי "פנים מסבירות" ו"תלמוד עשר הספירות". ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים, כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית'." יתברך ויתעלה "ומכאן" ולכן "הוטבע בהנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית'. כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבהשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע. לא פחות ולא יותר. והם מקושרים זה בזה, עד שאין לחלק ביניהם. זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס להשפע," התענוג שמקבל הנברא, מתקבל מהבורא/המשפיע "והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל." הנברא יהיה רצון לקבל ההנאה.(אך כאן מדבר על הרצון שבהנשמות, לפני ההתגשמות בעוה"ז.ראה אות ב)
"ובהכרח ב' אלה"השפע והרצון לקבל את השפע "נמשכים מהבורא ית'. ובאו בהכרח במחשבת הבריאה. אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו ית', כלומר שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר הוא השורש של חידוש," הרצון לקבל/חסרון אינו קיים בבורא "שפירושו יציאת יש מאין. כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו." חס וחלילה."וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר"תיקון הרצון לקבל הוא סיבה/עילה/גורם(מצד הנברא)"של" אל "הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש."

מחשבת הבריאה להנות לנבראיו - לכן בהכרח בראה בנבראים רצון לקבל הנאה.

[נסין]

"ב) וכפי האמור, כלול הרצון לקבל בהכרח תכף במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים. כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה. ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית', כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע.
וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי. נבחן המקום ההוא בשם "עולם העשיה". והרצון לקבל נבחן לבחינת "גופו של אדם". והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של "החיים שבגוף" ההוא.
ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית' לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז."

[נסין]

"ב) וכפי האמור, כלול הרצון לקבל בהכרח תכף במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו," כל הרצונות לקבל העתידים להתגלות(כאשר הנברא דקדושה יצמצם עצמו שלא לקבל השפע מצד הרצון לקבל לעצמו, לרצון לקבל על מנת להשפיע לזולתו)  "ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע שז"ס אור וכלי," אור/שפע - כלי/רצון לקבל/חיסרון "שאנו מבחינים בעולמות עליונים." שהנברא רוצה לתקן הרצון לקבל נבחן שעולה בעולמות "כי הם באים" האור, והכלי/השפע, והרצון לקבל את השפע "בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה. ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית'," שינוי הצורה מהשפעה עד לרצון לקבל "כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע."
"וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי. נבחן המקום ההוא בשם "עולם העשיה". והרצון לקבל נבחן לבחינת "גופו של אדם"." כמו בגמרא לגופו של עניין, עיקרו של הנברא "והשפע שמקבל" ההנאה שמקבל "נבחן למדת תוכנו של "החיים שבגוף" ההוא." שנפעל למילוי חסרונו/רצונו נבחן ש חי. אך יש הבדל אם נפעל מרצון לקבל או מרצון להשפיע. כאשר נפעל מרצון לקבל נחשב למת " כי לא חפצתי במות המת" " רשעים בחייהם נקראים מתים".   
"ועד"ז גם בשאר בריות" כל הנבראים נמלה וכו'(גם רצון לקבל הגורם לאלקטרון/פרוטון לנוע סביב הגרעין, פעם בהרכב היוצר ברזל או הרכב היוצר חומר אחר, לפי הרצון המוטבע ממחשבת הבריאה) "שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית' לא נתגשם" לא נתעלם בו כל רצון להשפיע  "בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים," שיש בו מידת רצון להשפיע "העליונים מעוה"ז" עולם הזה ", ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז."

מחשבת הבריאה להנות לנבראיו כוללת כל המציאות.

[איל]

ב. קראתי

ג) וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו.


ג. למדתי

[נסין]

"ג)וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' " ד האותיות הוראתן תהליך ההתפשטות רצון הנשמות לתיקון הרצון לקבל "כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו." כל המציאות כלולה במחשבת הבריאה "ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת," תפארת "מלכות, ושרשם." כתר "והם עשר ספירות," 10 ולא 4 "כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. " חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד "והשורש נקרא כתר," מיוצג בקוצו של יוד של השם הוי"ה "אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ." חכמה ובינה תפארת ומלכות "וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות," חכמה "בריאה," בינה "יצירה," תפארת "עשיה" מלכות. "ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה," אין סוף ברוך הוא(הנשמות באחדות בסוד ברוך הוא וברוך שמו. ויתבאר) "דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית," כלי המרגיש חסרון האור/שפע, ולכן רוצה לקבל את האור, שבכך תצא מחשבת הבריאה לפועל "הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף" גוף/כלי/רצון לקבל-רצל"ק "ואור החיים שבו."השפע שמקבל לפי שיעור/מידת רצונו ההולך וגודל.

[נסין]

ד) והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק.

[נסין]

התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו

"ד) והצורך להשתלשלות" שמקבל לפי שיעור/מידת רצונו ההולך וגודל עם התפשטות הבחינות אחת מהשניה "הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו," הכלי/הרצון, מלא/אין חיסרון "הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו" הרצון בטל " כנר בפני האבוקה." כמו שאור הנר לא ניכר/מבוטל מול לפיד/אור גדול "וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד," הכלי מלא באור/שפע/אין מקום לחוסר "מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו" של הכלי "אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו" מרגיש את חסרון האור/שפע/הנאה. ולכן "הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי," שמרגיש חסרון האור ורוצה לקבל האור מרצונו עצמו. "ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו" אין כפייה ברוחניים, רוצה לקבל האור יקבל. אך "הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים," בתחילה היה הכלי בטל באור, ועכשיו למרות שחזר האור לא התבטל הכלי ומרגיש גם את ה "כלי" וגם את "ואור, או גוף וחיים." גוף-רצון לקבל את האור/השפע/חיים "ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק."

[איל]

ד. למדתי

ה.ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.

ה. תיאור השתלשלות 4 הבחינות דאור ישר כד לגמר הכלי שהוא בחינה ד' הנקראת מלכות.

[נסין]

"ה) ולפיכך," לקיים הכלל, התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו  "צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א" בחינה א'  "הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר," הכלי/הרצון לקבל אינו בא לידי ביטוי בפני עצמו "כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע," וזו כבר בחינה ב' תוצאה מ בחי"א ונקראת בשם חדש כי יש בה שינו צורה מבחי"א "ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים," הכלי של בחי"ב הוא רצון להשפיע, האור המתקבל ברצון זה נקרא אור חסדים "ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל," כי נשתנתה צורתו מרצון לקבל לרצון להשפיע "כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי''א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל." כי רצונה להשפיע כמו המאציל "כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה" מסובב מבחי"ב "באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה," כדי חיותו "להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש" צורה כלי שונה שרובו רצון להשפיע ומעוטו רצון לקבל כדי חיותו " הנקראת בחינה ג' או ת"ת," תפארת "ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א," שמרגיש שחסר לו אור החכמה "ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו," רצון לקבל אור חכמה "כי אחר התפשטות האור והסתלקותו" ב בחי"ב "משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי" הרצון לקבל "מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.

[איל]

 

[נסין]

ד' בחינות דאור ישר
  שורש   - מחשבת הבריאה להטיב/להשפיע לנבראיו "רצון" להשפעה.
בחינה א - בחי"א – חכמה, רצון לקבל הבטל באור, מתבטל כי מלא באור, לא מורגש חיסרון.
בחינה ב - בחי"ב – בינה, רצון להשפיע, תחילתו של רצון עצמאי מצד הנאצל.  [(עברית. לשון הקודש, התבוננה והבינה)]
בחינה ג - בחי"ג – תפארת, אור חסדים בהארת חכמה, רובו רצון להשפיע ומעוטו רצון לקבל.
בחינה ד - בחי"ד – מלכות,  גמר כלי, רצון לקבל, לאחר שהרגיש חסרון האור ומשתקק לקבלו

[נסין]

ו) ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'.

[נסין]

"ו) ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה" נפרדת מכלל נשמות העולם "ובאה לעולם האצילות, היא" נמצאת ברצון של "בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה," כי הכלי דבחי"א אינו ניכר/בטל באור "כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש" שינוי צורה "הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי," רק בבחי"ב מתחיל רצון/כלי מצד הנברא "אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון." איהו-הוא(עצמותו),חיוהי-אור חיה, גרמוהי-הכלי שבאצילות, אחד הם ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'.

עולם-העלם-הסתר    "ואנכי הסתר אסתיר פני" דברים לא  "כמשגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"שיר השירים ב
מהעלם ליתר העלם, מאצילות לבריאה ליצירה לעשיה בו העולם הזה, משתלשלת ומתגשמת בפועל מחשבת הבריאה.
תורת ישראל הקדושה מוסתרת באלגוריות(שיש משמעות מעבר לתוכן הגלוי והמפורש שמצוי בה)אם ננסה לפרש המשמעות שבכאן אפשר לומר, ככול שהנברא מרגיש עצמו רחוק מהחיבור בו היה ב מלכות דא"ס(כלל נשמות העולם, כאחד מקבלות את השפע שבמחשבת הבריאה להנות לנבראיו) כך הוא אחוז יותר ברצון לקבל לעצמו, מידת האנוכי המפרידה אתו מכלל הנבראים לאדם אחד שמרגיש רק את חסרונו עצמו. ובפנימיותו בהסתר, הרגש עמום רחוק, מההעלם הבטל באור באצילות, בתחילת ההשתלשלות.