ב"ה הצלחתי
ממשיכים ללמוד על ג' הבחינות שתיקוני הזהר מחלק את עולם האצילות "איהו, חיוהי וגרמוהי"
"ל) וחיוהי, פירושו האור, המלובש בתוך הלבן שהוא הכלים הנ"ל. אשר אור זה מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס איהו כנ"ל, דהיינו בעת שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות עם נשמות בני אדם, אז האור שמקבלים שם נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת אור החיה, ומבחינה זו אנו מכנים שם את האור בשם חיוהי, וז"ש הת"ז דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון, כי כל אלו ג' הבחינות אמורות כלפי המקבלים, שבחינת גרמוהי היא הארת הכלים במקום בי"ע שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד. ובחינת חיוהי, היא הארת אור עצמו דאצילות דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות. ואיהו, ה"ס מהות האלקיות שאינה מושגת כלל, כנ"ל. ואומר הת"ז שאעפ"י שלנו, המקבלים יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים, אמנם מבחינת עולם אצילות כשהוא לעצמו, אפילו גרמוהי היא בחינת איהו דהיינו מהות האלקיות, ואין משום זה תפיסה כלל בעולם אצילות כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן שאין בו תפיסא כשהוא לעצמו והכל שם אחדות פשוטה לגמרי.
לא) ומה שהזהר מתאר את הכלים חו"ב תו"מ באצילות שהם גדלים או מתמעטים ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו (בזהר בא ד"ג) ישראל וכו' יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה שהמשמעות היא, בהאלקיות כשהיא לעצמה. אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו. כמ"ש אני הויה לא שניתי וגו', אלא מתוך שמחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע, ומתוך שאנו מוצאים בעוה"ז שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו אנו אומרים שהמוחין מתגדלים באצילות בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים, כלומר, שאין מי שיקבל מהם."
מסכם לעצמי שבעל הסולם שוב מדגיש שכל השינויים הם בערך המקבלים ולא בבורא עצמו שעליו אין דיבור, וכל הדיבור הוא במה שהנשמות מתפעלות מהאור המתפשט ממנו מרצונו להטיב לנבראיו.
אחי היקר שנזכה בע"ה לדבוק במידותיו ונרצה גם להטיב לנבראיו