מבוא לספר הזוהר - בעל הסולם

[איל]

כללי לימוד לפוסט זה:

כל חבר יכול להצטרף ללימוד ולהגיב ללא כל התחייבות.

החברים שהתחייבו לערבות בלימוד פוסט זה מפרסמים לפי הסדר כל פעם חבר שבתור מפרסם את הקטע הבא במאמר וכמובן קורא אותו.
כל אחד מהחברים הלומדים מגיב לפוסט בתגובה שקרא או התיחסות כלשהי אחרת, ואז הבא בתור מפרסם את הקטע הבא וכן הלאה.

טקסט המקור יודגש בשחור


מבוא לספר הזוהר

א) היות, שעומק החכמה שבספר הזהר הקדוש סגור ומסוגר באלף מפתחות, ושפתנו האנושית דלה ביותר מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק כדי לפרש דבר אחד שבספר הזה עד סופו, והביאור שעשיתי, אינו אלא סולם לעזור להמעיין לעלות לגובהם של הדברים, ולהסתכל ולעיין בדברי הספר עצמו. לכן מצאתי לנחוץ להכין את המעיין וליתן לו דרך ומבוא בגדרים נאמנים, איך להגות ולהשכיל בהספר.

ב) בראשונה צריך שתדע, שכל המדובר בספר הזהר, ואפילו בדברי אגדה שבו, הוא ערכים של עשר ספירות, הנקראות כח"ב חג"ת נהי"מ, וצרופי ערכיהן. בדומה לכ"ב האותיות שבשפה המדוברת, שצרופיהן מספיקים לנו לגלות כל חפץ וכל חכמה, כן הערכים וצרופי ערכים שבע"ס, מספיקים לגלות כל החכמה שבספר השמים. אכן, יש בזה ג' גדרים, שצריכים להזהר בהם מאד שלא לצאת חוץ מהם בעת העיון בדברי הספר. ומתחילה אציע אותם בקיצור. ואח"כ אבאר אותם בהרחבה.



שפת הקבלה מבוטאת בעשר ספירות כשם שהשפה שלנו מבוטאת ב כב אותיות.

[תלמיד455]

תודה רבה אחי!
אשמח להשתתף! האמת שאני מתרגש ללמוד מספר הזהר

ג) גדר א', כי יש ד' אופנים בדרכי ההשכלה, המכונים: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת, מהות. וכן הוא בהע"ס כמו שאבאר להלן. ותדע, שבמהות, וכן בצורה מופשטת שבע"ס, אין לזהר עסק כלל, אלא רק בחומר שבהן, או בצורה שבהן בעודה מלובשת בחומר.

ד) גדר ב', בהיות, שכללות כל המציאות האלקית, בקשר עם בריאת הנשמות ודרכי קיומן, נבחנת לנו בג' הבחנות שהן: א) אין סוף ברוך הוא, ב) עולם האצילות, ג) ג' העולמות הנקראים בריאה יצירה עשיה. תדע, שאין הזהר עוסק אלא בג' העולמות בי"ע, וכן בא"ס ב"ה ועולם האצילות בשיעור שבי"ע מקבלים מהם, אבל בא"ס ב"ה ועולם האצילות בבחינתם כשהם לעצמם, אין הזהר עוסק בהם כלל.

אכתוב כאן קצת פירוש קיצורים שיהיה נוח להמשך הדרך:
כח"ב חג"ת נהי"מ (עשר הספירות הנקראות כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות)
ע"ס (עשר ספירות)
עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה)
א"ס ב"ה (אין סוף ברוך הוא)
 

[תלמיד455]

איל יקר אולי תוכל לפרסם כמה אותיות ברצף? שיהיה לי יותר מה לקרוא מאשר לכתוב :) (האותיות הבאות יהיו קצת יותר ארוכות אז זה יסתדר)
אני חושב שזה גם יעשה לי רושם יותר חזק של הלימוד, הרבה יותר מ2 אותיות. כמו מן "דף יומי" כזה. וביחד עם כתבי רב"ש זה יהיה אחלה לימוד! מה דעתך אחי?

[איל]

הי תלמיד גם מתרגש ללמוד יחד איתך ועם הבורא 

כן בשמחה אפרסם יותר אותיות ואשנה גם בכללים

קראתי את האותיות שפרסמת
הרב מדבר שם על כך שבזהר מתייחס רק לחומר ולצורה המלובשת בחומר לא לצורה מופשטת ו מהות הם לא בתחום של הזהר.

והזהר מתייחס לג' עולמות בריאה, יצירה, עשייה נקראים בי"ע ולא לאצילות ולאין סוף, אלא רק ביחס למה שעולמות בי"ע מקבלים מהם.

אפרסם בהמשך את הקטע הבא!
ערבות אחי

[איל]

בבקשה חבר

ה) גדר ג'. היות שיש בכל עולם ועולם מבי"ע ג' בחינות, א) הע"ס, שהן האלקיות המאירות באותו עולם. ב) נשמות רוחות ונפשות בני אדם. ג) יתר המציאות שבו, המכונים מלאכים לבושים והיכלות, שלפרטיהם אין מספר. תשכיל, שאע"פ שהזהר מרחיב ביאור כל הפרטים שבכל עולם, מ"מ צריך שתדע שעיקר דברי הזהר מרוכזים תמיד רק לבחינת נשמות בני אדם שבאותו עולם. ומה שמדבר ומבאר שאר הבחינות, אינו אלא כדי לדעת השיעור שהנשמות מקבלות מהן, ומה שאינו נוגע לקבלת הנשמות אין הזהר מדבר בהם, אפילו מלה אחת. לפיכך אתה צריך להשכיל בכל דבר המובא בספר הזהר, רק במה שנוגע לקבלת הנשמה.

ומתך שאלו ג' הגדרים הם חמורים ביותר, ואם המעיין לא ידע להזהר בהם ויוציא דברים מחוץ לגדריהם, תיכף יתבלבל לו הענין, לכן מצאתי לנחוץ לטרוח ולהרחיב הבנתם של אלו ג' הגדרים עד כמה שידי מגעת, באופן, שיהיו מובנים לכל נפש.

ו) וכבר ידעת, שעשר ספירות הן, הנקראות חכמה בינה תפארת ומלכות, ושורשן הנקרא כתר, (והן עשר, להיות ספירת התפארת בלבדה כוללת בתוכה שש ספירות, הנקראות: חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד. וזכור זה לכל המקומות שאנו רגילים לומר, ע"ס שהן חו"ב תו"מ) ובדרך כלל, הן כוללות כל ד' העולמות אבי"ע, כי עולם האצילות הוא ספירת חכמה, ועולם הבריאה הוא ספירת הבינה, ועולם היצירה הוא ספירת התפארת, ועולם העשיה הוא ספירת המלכות. ובפרטות, לא בלבד שכל עולם ועולם יש בו ע"ס חו"ב תו"מ. אלא אפילו פרט קטן שבכל עולם, יש לו ג"כ אלו ע"ס חו"ב תו"מ כמ"ש לעיל בהקדמה אות מ"ד ואות נ"א ואות ס"א עש"ה ואין להאריך כאן.

ז) והמשיל הזהר אלו הע"ס חו"ב תו"מ, לארבעה צבעים שהם: לבן, לספירת החכמה. אדום, לספירת הבינה. ירוק, לספירת התפארת. שחור, לספירת המלכות. (כמ"ש להלן בראשית ב' דף י"ד אות כ"ז). פירוש שהוא בדוגמא לאספקלריא שיש לה ד' זכוכיות צבועות בד' הצבעים הללו. ואע"פ, שהאור שבה אחד הוא, מ"מ כשהוא עובר דרך הזכוכיות, הוא מצטבע, ונעשה ד' מיני אורות: אור לבן, אור אדום, אור ירוק, ואור שחור. כן האור שבכל הספירות הוא אלקיות ואחדות פשוטה, מראש אצילות עד סוף עשיה, וענין ההתחלקות לעשר ספירות חו"ב תו"מ, הוא בסבת הכלים הנקראים חו"ב תו"מ, שכל כלי הוא כמו מחיצה זכה, שאור האלקי עובר דרכה אל המקבלים וע"כ נבחן שכל כלי עושה את האור לצבע אחר. אשר הכלי דחכמה שבעולם האצילות, מעביר אור לבן, כלומר בלי צבע, כי הכלי דאצילות הוא כמו האור עצמו, ואין אור האלקי מקבל בסבתו שום שינוי כל שהוא בעברו דרך בו. וז"ס שאמרו בזהר על עולם האצילות, דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון (כמ"ש להלן) ולפיכך נבחן אור האצילות לאור לבן. משא"כ הכלים של העולמות בריאה יצירה ועשיה, כבר האור מקבל בסבתם איזה שינוי וכהות, בעברו דרך בם אל המקבלים, דהיינו המשל מאור אדום לבינה שהיא בריאה. ואור ירוק כעין אור החמה לתפארת, שהוא עולם היצירה. ואור שחור, לספירת המלכות שהוא עולם עשיה.

ח) ומלבד האמור, יש בהמשל הזה של ד' הצבעים, רמז חשוב מאד. כי האורות העליונים מכונים ספר, כמ"ש (בספר יצירה פרק א' משנה א') וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וסופר וסיפור. וכה"א ונגולו כספר השמים (ישעיה ל"ד). והנה גילוי החכמה שבכל ספר, אינו בלבן שבו, אלא רק בצבעים, דהיינו בדיו, שממנו באות האותיות שבספר בצרופי החכמה אל המעיין, שבדרך כלל, יש בספר אלו ג' מיני דיו, אדום, ירוק ושחור. כמו כן עולם האצילות שה"ס חכמה, שכולו אלקיות, הוא בבחינת הלבן שבספר, כלומר שאין לנו תפיסא בו כלל, אלא כל הגילוי שבספר השמים, הוא בספירות בינה ותפארת ומלכות, שהן ג' עולמות בי"ע, להיותם בחינת הדיו שבספר השמים, שהאותיות וצרופיהן מתגלות בג' מיני דיו הנזכרים, ורק על ידיהן מתגלה אור האלקי אל המקבלים. ויחד עם זה יש להבחין. כמו שהלבן שבספר הוא עיקר הנושא של הספר. והאותיות כולן הן "נשואות" על הלבן שבספר, ולולא הלבן לא היתה אפשרית שום מציאות לאותיות, וכל גילוי החכמה שבהן. כן עולם האצילות, שהוא ספירת החכמה, הוא עיקר הנושא של גילוי החכמה המתגלית דרך העולמות בי"ע. וזסו"ה כולם בחכמה עשית.

[איל]

קראתי 

[תלמיד455]

תודה אחי! קראתי ומסכם לעצמי:
מספר הזהר צריך להשכיל בכל הנוגע למה שמקבלת הנשמה מהעולמות ופרטיהם.
יש עשר ספירות בכללות העולמות:
עולם אצילות = ספירת חכמה. עולם בריאה = בינה. עולם יצירה = תפארת. עולם עשיה = מלכות.
וגם יש עשר ספירות בפרטות כל עולם ועולם, ובכל פרט ופרט שבהם.
האור שבכל הספירות הוא אחדות פשוטה. וההתחלקות לעשר ספירות הוא בסבת הכלים, שהם (בדרך משל) כאילו נותנים צבע אחר לאור כשהוא עובר בהם בדרכו למקבלים.

גם שמתי לב למשפט מעניין שגרם לי לתהות, אז משתף: "ואור ירוק כעין אור החמה"

[תלמיד455]

ט) והוא שאמרנו לעיל בגדר הג', שאין הזהר מדבר בעולם האצילות כשהוא לעצמו, והוא, מטעם היותו כבחינת הלבן שבספר. אלא לפי הארתו בג' העולמות בי"ע, והוא מטעם היותם בבחינת הדיו, והאותיות וצרופיהן שבספר. והיינו בב' אופנים, או שג' העולמות בי"ע מקבלים הארת עולם האצילות במקומם עצמם, שאז האור מתמעט להם בהרבה בדרך עברו את הפרסא שמתחת עולם האצילות, עד שנבחן רק להארת כלים דאצילות. או בדרך עלית העולמות בי"ע למעלה מפרסא, למקום הספירות בינה ת"ת ומלכות דאצילות, ונמצאים מלבישים עולם האצילות, דהיינו שמקבלים את האור במקום הארתו. כמ"ש בפתיחה מאות קנ"ה ואילך.

י) אמנם אין המשל דומה לגמרי לנמשל. כי ספר החכמה שבעוה"ז, הרי הן הלבן והן הדיו שבאותיותיו, אין בהם רוח חיים, וגילוי החכמה שבסבתם, אינו במהותם עצמם אלא מחוץ להם, דהיינו בהמוח של המעיין בו. משא"כ ד' העולמות אבי"ע, שהם ספר השמים, הרי כל המוחין שבמציאות הרוחנית והגשמית נמצאים בהם ונמשכים מהם. ולפיכך תשכיל, אשר הלבן שבו שהוא הנושא שבהספר, הוא עצמו המושכל שבהספר, וג' צבעי הדיו, המה המבארים את המושכל הזה.

יא) ויש להשכיל כאן אלו ד' אופני המושכלות, המובאים לעיל בגדר הא', שהם: א) חומר, ב) צורה מלובשת בחומר, ג) צורה מופשטת. ד) מהות. אלא שאבאר אותם מקודם בדברים המוחשים שבעוה"ז. למשל כשאתה אומר, איש גבור או איש אמיתי או שקרן, וכדומה. הרי לפניך: א) החומר שלו, דהיינו גופו. ב) צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גבור או אמיתי או שקרן. ג) צורה מופשטת, כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גבור ואמיתי ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו כשהן לעצמן בלתי מלובשות בשום חומר וגוף, דהיינו להשכיל המדות של גבורה ואמת ושקר, ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר. ד) מהותו של האיש.

[איל]

קראתי

ציטוט נבחר: "כי ספר החכמה שבעוה"ז, הרי הן הלבן והן הדיו שבאותיותיו, אין בהם רוח חיים,"


אפרסם המשך יותר מאוחר

ערבות אחי!!

[תלמיד455]

יב) ותדע, שאופן הד', שהוא מהות האיש כשהוא לעצמו בלי החומר, אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות, כי למשל חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו. הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועכ"ז עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש אינו בא גם בדמיון שלנו, ומה שלא יבא בדמיון לא יבא לעולם במחשבה, ואין לנו דרך איך להשכיל אותו. הרי שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו, לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי, אבל אם תשאלני מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים.

---------


 

[איל]

סיכום: ממעשיך הכירנוך דרך המעשים והפעולות אנו מכירים את הבורא, ולא את מהותו, רק דרך לבושים.

תודה על הערבות ופרסום האות הבאה!!!

יג) ואופן הא' שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה כי הם, מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר, באופן שאין אנו סובלים כלום מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע ששית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו לכל צרכנו והשכלותנו. הן להשגת ישותינו עצמינו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו.

יד) אופן הב' שהיא צורה המלובשת בחומר, היא ג"כ השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה מתוך נסיונות ממשים מעשיים, שאנו מוצאים אותם בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו באה לנו כל השכלתנו הגבוהה שאפשר לסמוך עליה לודאות.

[תלמיד455]

טו) אופן הג' שהוא צורה מופשטת, דהיינו, אחר שהצורה נתגלתה לנו פעם בעודה מתלבשת באיזה חומר, יש כח בדמיון שלנו להפשיט אותה לגמרי מן החומר, ולהשכיל אותה במופשט מכל חומר. כמו המעלות והמדות הטובות הבאות בספרי המוסר, שאנו מדברים ממדות אמת ושקר וכעס וגבורה וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מיחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה שהן מופשטות. ותדע שאופן הג' הזה אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום שאי אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים. כי בהיותם נשפטים במופשט מהחומר הם עלולים לטעות בהם. למשל, בעל המוסר האידיאלי, דהיינו שאינו איש דתי, מרוב עסקו במעלת האמת, כשהיא בצורתה המופשטת מהחומר, הנה אפילו בעת שיציל איזה אנשים ממיתה, על ידי השקר שיאמר להם, יוכל להחליט בעצמו שאפילו כל העולם ילך לאבדון הוא לא יפליט דבר שקר בכונה מפיו. ואין זה דעת תורה, שהרי, אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש (יומא פ"ב) אכן אם היה משכיל הצורות אמת ושקר כבעת שהן מתלבשות בחומר, אז היה מובנם רק בערך מועיל או מזיק להחומר. כלומר, כי אחר נסיונות מרובים שהעולם נתנסה בהם, וראו רוב החורבנות והנזקים שאנשי שקר גרמו בדברי שקרם, ואת רוב התועלתיות שאנשי אמת הביאו בשמירתם את עצמם לומר רק דברי אמת, באו לידי הסכמה אשר אין מעלה יותר חשובה ממדת האמת, ואין גנות כמדת השקר. ואם האידיאליסט היה מבין את זה, אז היה ודאי מסכים לדעת תורה והיה מוצא שדבר השקר להציל אפילו אדם אחד ממיתה הוא לאין ערך יותר חשוב מכל גדלה ושבחה של מדת האמת המופשטת. הרי שאין כלל ודאות באותם המושכלות מאופן הג' שהן צורות מופשטות. ואין צריך לומר בצורות מופשטות. שעוד לא נתלבשו באיזה חומר מעולם, שהשכלות כגון אלו הן רק איבוד זמן בלבד.

[איל]

קראתי

טז) ואחר שנתבאר לך היטב אלו ד' האופנים חומר צורה בחומר, צורה מופשטת, ומהות, בדברים המוחשיים, שנתבאר, שאופן הד' שהוא המהות, אין לנו תפישא בה כל עיקר. ואופן הג' הוא מושכל העלול לטעות. ורק האופן הא', שהוא החומר, ואופן הב' שהוא צורה מלובשת בחומר, הם בלבד ניתנו לנו להשגה ברורה ומספקת, מצד ההשגחה העליונה. הרי תוכל להבין בעזרתם גם במציאות העצמים הרוחניים דהיינו בעולמות העליונים אבי"ע. כי אין לך פרט קטן בהם שלא יהיה נחלק על פי ד' אופנים הללו. כי אם תקח למשל איזה פרט בעולם הבריאה הרי יש שם כלים, שהם גוון האדום, שאור הבריאה עובר על ידו לבני הבריאה, כנ"ל. והנה הכלי שבבריאה שהוא צבע האדום הוא בחי' חומר, או עצם, דהיינו אופן הא'. ואע"פ שהוא רק צבע שענינו מקרה וגילוי פעולה שבעצם, מ"מ כבר אמרנו שאין לנו השגה במהות עצמו, אלא רק בגילוי פעולה מהמהות, ואת הגילוי פעולה הזה אנו מכנים בשם עצם או חומר או גוף או כלי, כנ"ל (באות י"ג) ואור אלקי המתלבש ועובר דרך הגוון אדום, הוא הצורה המלובשת בהעצם, דהיינו אופן הב', כי ע"כ נראה האור עצמו בבחינת אור אדום, שיורה על התלבשותו והארתו דרך העצם שהוא בחינת הגוף והחומר כנ"ל, דהיינו הגוון אדום. ואם אמנם תרצה להפשיט האור האלקי מהעצם, שהוא הגוון אדום ולדון בו כשהוא לעצמו בלי התלבשות בעצם. הרי זה כבר שייך לאופן הג', דהיינו צורה מופשטת מחומר, העלולה לקבל טעויות, כנ"ל. ולפיכך הוא איסור חמור בהשכלת העולמות העליונים, ושום מקובל אמיתי לא יעסוק בזה, ומכ"ש בעלי הזהר. ואצ"ל ב"מהות" של הפרט דבריאה, שהרי אין לנו תפישא בה כל עיקר אפילו במהות של עצמים הגשמים, מכ"ש בעצמים הרוחנים, הרי שיש לפניך ד' אופנים. א) הכלי דבריאה, שה"ס גוון אדום, הנבחן לעצם או חומר של הבריאה. ב) התלבשות אור אלקי בהכלי דבריאה, שהוא צורה בעצם. ג) אור האלקי כשהוא לעצמו, במופשט מהעצם דבריאה. ד) מהות של הפרט. והנה נתבאר היטב גדר הא' שמב' האופנים ג' וד' אין מהם אפילו מלה אחת בכל הזהר, אלא רק ממובן הא' והב' בלבד.


קראתי

[תלמיד455]

יז) ויחד עם זה יתבאר גדר הב'. ודע שכמו שבארנו ד' האופנים בפרט א' בעולם הבריאה בלבד, כן הם בדרך כלל בכללות ד' עולמות אבי"ע. אשר ג' גוונים אדום ירוק שחור שבג' עולמות בי"ע הם בחינת החומר, או העצם. וגוון לבן שהוא בחינת עולם האצילות, הוא הצורה המתלבשת בהחומר, דהיינו בג' גוונים הנק' בי"ע. ובחינת א"ס כשהוא לעצמו ה"ס המהות. והוא שאמרנו בגדר הא', שבבחינת המהות אין לנו תפיסה, שהוא אופן הד' הנעלם בכל העצמים ואפילו בהעצמים שבעוה"ז (כנ"ל באות י"ב). ובחינת גוון לבן כשהוא לעצמו בלתי מלובש בג' גוונין שבבי"ע, דהיינו אור החכמה כשאינו מתלבש בבינה תפארת ומלכות, הרי היא צורה מופשטת מחומר, שאין לנו עסק בו, ואין הזהר מדבר מאופן הזה ולא כלום. אלא מאופן הא' שהוא ג' גווני בי"ע הנחשבים לחומר, שהם ג' הספירות בינה ת"ת ומלכות. וכן מאופן הב' שהם הארת אצילות המלובש בג' גווני בי"ע, דהיינו אור החכמה המתלבש בבינה ותפארת ומלכות, שהם בחינת צורה בעת שמלובשת בהחומר, מב' הללו עוסק ספר הזהר בכל המקומות. ולפיכך אם המעיין לא יזהר להגדיר מחשבתו והבנתו להשכיל דברי הזהר בכל מקום רק בגדרם של ב' האופנים הנזכרים מיד יתבלבל לו כל הענין, כי יוציא הדברים ממשמעותם.

יח) וכדרך שנתבארו ד' האופנים בכללות אבי"ע, כן הוא בכל עולם ועולם, ואפילו בפרט קטן שמאיזה עולם, הן בראש עולם אצילות והן בסוף עולם עשיה. כי יש בו חו"ב תו"מ כנ"ל. ונמצא ספירת החכמה לבחינת צורה, ובינה ותו"מ לבחינת החומר שבהם מתלבשת הצורה. והיינו אופן הא' והב' שבהם עוסק הזהר, אבל מספירת החכמה כשהיא מופשטת מבינה ותו"מ, שהוא צורה בלי חומר, אין הזהר עוסק בו, ומכ"ש מהמהות, שהוא בחינת א"ס ב"ה שבאותו הפרט. באופן שבבינה ותפארת ומלכות שבכל הפרטים, ואפילו באצילות, יש לנו עסק בהם כנ"ל. ובכתר וחכמה של כל הפרטים, ואפילו במלכות דסוף עשיה, אין לנו עסק בהם בבחינתם עצמם, כשהם מופשטים, אלא במדה שמתלבשים בבינה ותו"מ בלבד.והנה נתבארו היטב ב' הגדרים הראשונים: שכל העסק של בעלי הזהר, הוא בחומר, או צורה בחומר, שזהו גדר הא' וכן בבי"ע או בהארת אצילות שבבי"ע שזהו גדר הב'.

 
להבנתי באותיות שקראנו, בעל הסולם מדגיש שוב ושוב עד כמה חשובה ההבנה שאנחנו לא לומדים על המהות ועל הצורה שמופשטת מהחומר,
אלא אך ורק על החומר עצמו ועל הצורה שמלובשת בו. כלומר איננו מדברים על האור העליון כשלעצמו, אלא על איך שאנחנו משיגים אותו מתוך התלבשותו בכלים.
הוא מסביר ש:
אור החכמה (אצילות) - כשאינו מתלבש בבינה תפארת ומלכות היא צורה מופשטת מחומר שאין לנו עסק בו, ואין הזהר מדבר מאופן הזה ולא כלום.
אלא מג' גווני בי"ע הנחשבים לחומר, שהם ג' הספירות בינה תפארת ומלכות. וכן אופן הארת אצילות המלובש בג' גווני בי"ע, דהיינו אור החכמה המתלבש בבינה ותפארת ומלכות, שהם בחינת צורה בעת שמלובשת בהחומר, מב' הללו עוסק ספר הזהר בכל המקומות.

ונמצא ספירת החכמה לבחינת צורה, ובינה ותפארת ומלכות לבחינת החומר שבהם מתלבשת הצורה.

[איל]

קראתי תודה אחי היקר על הסיכום!


יט) ועתה נבאר גדר הג', שאע"פ שהזהר עוסק בכל עולם ועולם מבחינת הספירות שהן האלקיות המאירה באותו עולם, וכן מכל פרטי דצח"מ, שהם הנבראים שבאותו עולם, מ"מ עיקר כונת הזהר קולעת רק אל בחינת המדבר שבאותו עולם. ואמשיל לך מהויות שבעוה"ז. כי נתבאר לעיל (בהקדמה אות מ"ב) אשר ד' המינים דומם צומח חי מדבר שבכל עולם ועולם, ואפילו בעוה"ז הם ד' חלקי הרצון לקבל, ובכל אחד מהם יש בערכו עצמו אלו הד' מיני דצח"מ. עש"ה. ותמצא שהאדם בעוה"ז צריך להזין ולהתגדל מכל ד' בחינות דצח"מ שבעוה"ז. כי גם מזונותיו של האדם יש בו אלו ד' בחינות, הנמשכים מד' בחינות דצח"מ שבגופו של אדם, שהם: א) רוצה לקבל לפי מדת קיומו ההכרחי, בכדי להתקיים. ב) רוצה בתוספת יותר ממדת קיומו ההכרחי, ושואף למותרות, אלא שמצטמצם בתאות בהמיות בלבד. ג) שואף לתאות אנושיות כגון כבוד וממשלה. ד) שואף למושכלות. והם נמשכים לו בד' חלקי הרצון לקבל שבו. רוצה בקיומו ההכרחי הוא בחינת הדומם של הרצון לקבל. רוצה בתאות הבהמית, הוא בחי' צומח של הרצון לקבל. כי אינם באים אלא להגדיל ולענג את הכלי שלו שהוא בשר הגוף. רוצה בתאות אנושיות, הוא בחינת החי שברצון לקבל, כי המה מגדילים רוחו. רוצה במושכלות, הוא בחינת המדבר, של הרצון לקבל.

כ) ותמצא שבחי"א שהיא מדת קיומו ההכרחי, ובחי"ב שהיא מדת תאוות הבהמיות היתרות על מדת קיומו הוא מקבל וניזון מדברים הנמוכים ממנו שהם דומם וצומח וחי. אבל בחי"ג שהיא תאוות אנושיות, כגון ממשלה וכבוד, הוא מקבל וניזון מבני מינו השוים אליו. ובחי"ד של המזונות שהיא המושכלות, הוא מקבל וניזון מבחינה עליונה ממינו, דהיינו מעצם החכמה והשכל שהם רוחניים.




באדם יש ד' דרגות של הרצון לקבל שהם: הכרחיות לקיום, תאוות בהמיות כגון אוכל ומין, תאוות אנושיות חברתיות כגון כבוד ושליטה, תאווה למושכלות.