ענין חשיבות החברה
תשמ"ד - מאמר י"ב
1984 - מאמר 12
ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.
לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב.
כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת.
מה שאין כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יוכל להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם.
אי לזאת, בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם.
וכן מצינו בדברי הזהר (פנחס, דף ל"א, אות צ"א, ובהסולם) וזה לשונו "אף כך אדם, היושב בעיר, היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום, ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום, שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצות. כי התורה נקראת "עץ". זה שכתוב "עץ חיים היא, למחזיקים בה". ואדם הוא עץ, שכתוב "כי האדם עץ השדה". והמצות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו "רק אשר תדע, כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם הזה, וכרת מעולם הבא".
ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום, שיש שם רשעים, שלא יוכל להצליח שם בתורה ומצות. ויטע את עצמו במקום אחר, בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצות.
וכיון שהאדם, שהזה"ק מדמה אותו לעץ השדה, כמו עץ השדה סובל משכנים רעים, היינו שצריכים תמיד לגזור את העשבים הרעים שנמצא מסביבו, שהוא מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו מאלו אנשים, שדרך אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה, בכדי שלא יהא נמשך אחריהם.
וזה נקרא בחינת "התבודדות". דהיינו, שהוא נמצא במחשבות של "רשות היחיד", שנקרא בחינת השפעה, ולא "רשות הרבים", שהיא בחינת אהבה עצמית, שזה נקרא "שתי רשויות", היינו "רשות של הקב"ה" ו"רשותו עצמו".
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סנהדרין, דף ל"ח) וזה לשונו "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר "ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו, איכה, אן נטה לבך".
ופירוש רש"י, וזה לשונו "מין היה, נוטה לעבודת כוכבים". ובפירוש "עץ יוסף" וזה לשונו "מדכתיב איכה, אן נטה לבך, והיינו מינות, כמו שאמרו, ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, שנוטה לבו לצד אחר".
וכל ענין זה תמוה מאוד, איך שייך לומר באדם הראשון, שהיה נוטה לעכו"ם. או לפי פירוש "עץ יוסף", שהיה בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם", זו מינות. אלא לפי מה שאנו לומדים את ענין עבודת ה', שכל עניניה הוא בעל מנת להשפיע, נמצא, שאם האדם עובד בעמ"נ לקבל, הרי זו עבודה שזרה לנו, שאנו צריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. והוא לקח הכל בעמ"נ לקבל.
וזה ענין מה שאמר, שהוא נכשל ב"לא תתורו אחרי לבבכם". היינו, שלא היה יכול לקבל את אכילת עץ הדעת בעמ"נ להשפיע, אלא קיבל אכילת עץ הדעת בעמ"נ לקבל. וזה נקרא "בחינת ליבא". היינו, שהלב רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמית. וזה היה החטא של עץ הדעת. ולהבין ענין זה עיין בהקדמה לספר "פנים מסבירות".
ומזה נבין התועלת של החברה, שיכולה להביא אוירה אחרת, שיהיה רק עבודה בעמ"נ להשפיע.
