פורום הקבוצה המחוברת

מה הוא באות קב' לעיל "ויפן כה וכה וירא כי אין  איש, עוזר  לי. להוציאני מצער הזה מקבורה"


זהר הסולם, בראשית א'.  מאמר ויצר וגו' כל חית השדה
רעו)  ובגין דא משה לא מית ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר  בגלותא בתראה, ולאדם וגו' אלא כלהו כנגדו: וממשיך ר"ש, ועל כן משה לא מת, כי הוא עם השכינה בגלות, כנ"ל. והוא  נקרא  אדם, ועליו  נאמר  בגלות האחרון, ולאדם לא מצא עזר אלא כולם  הם כנגדו. וכן עמודא דאמצעיתא, אתמר ביה ולאדם לא מצא עזר דאפיק שכינתיה מן גלותא, הה"דזה שכתוב ויפן וגו',וכן נאמר הכתוב, ולאדם לא מצא עזר כנגדו על עמודא דאמצעיתא, שהוא ז"א, דהיינו שלא היה  מי  שיעזור לו,  להוציא  השכינה  מן הגלות, וז"ש ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומשה, איהו בדיוקניה ממש, דאתמר ביה ולאדם וגו', ומשה הוא בבחינתו ממש, דהיינו כמו עמודא דאמצעיתא ונאמר בו ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כמו שנאמר על  עמוד"א. עמוד האמצעי הוא ז"א הוא הקב"ה. בפתיחה לחכמת הקבלה באות צב' מזכיר בעל הסולם עניין עמוד האמצעי - צורת המחשבה להכנסת משה רבנו לארץ ישראל, כלומר להשוות צורת מחשבתנו להשגת פנימיות תורת ישראל.
השכינה בגלות, היא עם ישראל בפרוד, "השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה."


תיקוני זהר עם פירוש מעלות הסולם, תקונא שתיתאה, מאמר קן צפור, אות לד'
פירוש מעלות הסולם
לד) ויפן כה וכה וגו': ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו, פונים בעסקיהם ובדרכים שלהם, איש לבצעו מקצהו, כלם פונים לבצעם מן הקצה אל הקצה בבצע של עולם הזה, לרשת את עולם הזה, ואין הם מבחינות האנשים האלה שנאמר בהם אנשי חיל יראי אלקים שונאי בצע. אלא כלם צועקים בתפילות יום הכפורים, ככלבים, הב הב לנו מזונות, סליחה וכפרה וחיים, כתבנו לחיים. והם עזי נפש, כאלו עובדי כוכבים שבעולם, שצועקים אליו, ואין להם בושת פנים, מלהתפלל ולבקש רק להנאת עצמם.

"ואין הם מבחינות האנשים האלה שנאמר בהם אנשי חיל יראי אלקים שונאי בצע"

זוהר הסולם בהעלותך. מאמר פסח במועדו ופסח שני   מה הקשר בן פסח ליציאה מאחיזת הרצל"ק?    לא מודגש בעל הסולם המפרש הזוהר

נח)ר"ש אמר ווי וכו' : רש"א, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשו ולבן וכדומה, כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות  תורה  מדברי  הדיוט,  ועוד  יותר  יפים מהם, ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים, וסודות עליונים.

נט) ת"ח עלמא עלאה וכו': בוא וראה, עולם  העליון  ועולם  התחתון,  במשקל  אחד נשקלו. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה.  מלאכים  עליונים כתוב  בהם  עושה מלאכיו רוחות.  ובשעה  שיורדים  למטה מתלבשים בלבוש של עולם הזה, ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין עולם הזה לא היו יכלו לעמוד בעולם הזה, והעולם לא סבל אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיון שירדה לעולם הזה, אם לא היתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, שהם הספורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול.

ס) וע"ד האי ספור וכו':וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה, מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה, אמר דוד, גל עיני ואביטה  נפלאות  מתורתך,  דהיינו  להביט מה שמתחת לבושה של התורה.

תיפח רוחו - הזוהר אינו מקלל ח"ו אלה מזהיר שהסובר שהלבוש הוא תורה ממש, לא ישיג מדרגת רוח, ולכן גם לא ישיג מדרגת נשמה, היא מדרגת בינה, היא העולם הבא(עולמך תראה בחייך). כל זה ניתן להשגה רק בעולם הזה, או בלימוד פנימיות התורה, המכונה ארץ ישראל(ארץ חדשה)או על ידי יסורים השוברים את הרצון לקבל לעצמו, כמבוא בהקדמה לספר הזוהר אות טז'

סא) ת"ח אית לבושא וכו':בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין  מסתכלים  יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור.וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.

סב) כהאי גוונא אורייתא וכו':כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים שהם ספורים של עולם הזה, הטפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא,שהוא ספור התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון,  אותם  שעמדו  בהר  סיני,  אינם מסתכלים  אלא בנשמה שבתורה,שהוא  עיקר הכל,  תורה  ממש.  ולעתיד  לבא,  עתידים להסתכל בנשמה של נשמה שבתורה. 
נשמה לנשמה, היא חכמה. אור, ידע פנימיות התורה.      כי "אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא"

מצוות התורה מתלבשות בלבושים שהם ספורים של עולם הזה - בפתיחה אות טז' במשל הסעודה למדנו על פרצופי הקדושה המקבלים אור ישר(ידע התורה)בלבוש של אור חוזר, כאן הזוהר מבאר שהמצות הם לבוש לאור(לידע שבתורה)ההולך ומולבש, הולך ונסתר, דרך ירידתו בעולמות מתרחק בשינו צורה עד לגוף במדרגת נפש בהמי, גוף ללא נשמה,  כדאי לזכור מצוות מלשון צוותא. אין צו אלא לשון עבודה זרה(סנהדרין נו'). לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות(בראשית רבא מד' א')


סג) ת"ח הכי נמי וכו':בוא וראה, אף כך הוא למעלה, שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה. השמים וצבאם, אלו הם לבוש. וכנסת ישראל שהיא המלכות, היא גוף,  המקבל הנשמה, שהיא תפארת ישראל. דהיינו ז"א, וע"כ המלכות היא גוף לנשמה. כי ז"א מתלבש בה כמו נשמה בגוף. הנשמה שאמרנו שזו תפארת ישראל, הוא התורה ממש, דהיינו נשמת התורה  הנ"ל  בדבור  הסמוך,  שבה  מסתכלים החכמים. ונשמה  לנשמה, זה  הוא  עתיקא קדישא. שבו יסתכלו לעתיד לבא כנ"ל בסמוך.והכל  אחוז זה  בזה,  שעתיקא  קדישא  מתלבש בז"א, וז"א מתלבש במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע וכל צבאם.

סד) ווי לאינון חייביא וכו': אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשריהם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי, יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא  במה  שיש  תחת  הלבוש.  וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים.
יין-כינו לאור החכמה. נכנס יין יצא סוד(סנהדרין ל"ח). אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו(אבות ד' כ')

ננסה לפתוח יותר.
תמצית סיפור המרגלים, לענייננו - משה שלח ראשי השבטים לרגל הארץ. פרט לכלב בן יפונה ויהושוע, כדי לא לאבד מעמדם בחרו שאר ראשי השבטים להוציא דיבת הארץ רעה. להוציא שם רע על פנימיות התורה המכונה ארץ ישראל. ארץ=מלכות=אישה=רצון=ועוד רבים כינויי הרצון.
ישראל=המשליט הרצון להשפיע שבו(ימין אברהם)על הרצל"ק שבו(שמאל יצחק)שילוב הנקרא יעקוב ההולך מרצונו(והיה העקוב למישור)בדרך להפוך לישר אל.
או מצד הטומאה, כלומר זה שהרצל"ק מולך(מלך)עליו, בחינת עובד אלוהים אחרים. בימינו ישמעאל ובשמאלו עשיו, ואין בו דרך יעקוב היא היא דרך הקו האמצעי ישראל. למניעת גאווה(רצל"ק)לא מדובר במוסלמי, נוצרי וכו' כי גוים בפנימיות הם כינוים לרצונות לקבל שבאדם.

באות נו' בסולם דלעיל הבחינו בעצמכם, ארץ ישראל היא פנימיות התורה, לא חול ואדמה.

באות ס-סא', מי היא מצרים שבתורה ? ומי היא ארץ ישראל שבתורה ? 

באות סב' מתגלה פתח לחכמה. אשכולות התלוים על התורה הם תושב"ע, דרש, אגדה.
כמובא, רבנו בחיי, במדבר י״ג:כ״ו
"וראיתי במדרש וישאוהו במוט בשנים, אלו יהושע וכלב. ובמחובר נקרא זמורה, וכשנתלש קראו מוט, ולא היה בהם בכל העשרה כח לשאת אותו מוט ויהושע וכלב נשאוהו לבדם, ולכך וישאוהו במוט בשנים, וזהו היה רמז להם שהם ראוים ליכנס לארץ ולהיות להם אחוזה בתוכה." סוף ציטוט. כך גם באות סט' בזוהר דלעיל.
כלומר עשרה ראשי השבטים ניסו להרים האשכול ולא הצליחו, כי כרתו אותו מהדרש והאגדה והיה כבד להם להרימו, לפרשו. יהושוע וכלב פרשו, על פי הסוד את הפשט והוקל, כלומר נתבאר לטוב.  האם פרוש שלא על פי הסוד הוא הרע שבתורה ?

ומוסיף באות סו'- "מה אמרו. אם חפץ בנו ה׳ ונתנה לנו, דהיינו כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב״ה, יזכה בה כי אינו רוצה ממנו אלא הלב, וישמרו אותו רושם הקדוש. שהוא ברית הקדש, יסוד" יזכה בא בארץ ישראל, כלומר להשיג פנימיות התורה. ומה הקשר לברית היסוד אותה אנו מכירים כשמירת העיניים וכו' ואיך הדברים מתחברים לכניסה לפנימיות התורה. אנו גם מכירים ברית היסוד, כברית המילה, מילה הנאמרת? מילה הנכתבת ?  הברית המוכרת מן הפשט היא ברית בן הבתרים, בן אברהם לאלוהים, בראשית טו' ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ.  ח וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.
כלומר איך אדע שזרעי ירש את ארץ ישראל את פנימיות תורת ישראל. והתשובה  פסוק יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.
כלומר, זרעך יהיה עבד לרצל"ק, ובכך תדע שיכנסו לארץ ישראל לפנימיות התורה להנצל מאחיזת הרצל"ק.
אך איננו עוסקים בכך, אלה בשאלה מהי הברית שעלינו לקיים כדי לזכות להכנס לפנימיות התורה.
ובכדי לענות אני נדרש לעבור על הברית שלהבנתי היא שאת הפשט, מפרש רק הסוד, ובטח שלא אדם האחוז ברצל"ק שיפרש מדעת הרצל"ק. כי הדהד במוחי המשפט השגור בפי המקובלים, לא נהנתי מהעולם הזה באצבע הקטנה. ומוזר לא נהנו מסעודה, קורת רוח וכו'. עד שנזכרתי בסיפור השגור בפי לומדי בעל הסולם, שביקש מנכדו לזרוק לפח כתבים שלו, הנכד לא זרק הכתבים הידועים היום כ פרי חכם ועוד, בכתבים אלו ניכר שבעל הסולם מביא דעתו שהשיג בקודש, ואף על כך בחר לזורקם כי אינם מביאים רק הסוד מהזוהר וכו'.
ולכן לי ברור שזו כוונת שמירת ברית המילה. וגם מתישב בנזקים שגורמים פרשני הפשט כמו ותקא הארץ את הלהט"ב, ועתה שאנו יודעים בוודאות שארץ היא פנימיות התורה, ולכן הפרוש הוא שפנימיות התורה תקיא מפרשי הפשט מדעתם.
אפשר להוסיף הפשט, הוכח תוכיח את עמיתך, לעומת לשון הסוד בגמרא - "אם תאמר, טול קיסם מבין שיניך, ישיב, טול קורה מבין עינך. וממשיך, תמהני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח". כפשטו אומר אל תוכיח. תקן עצמך ולא הזולת.
אפשר גם בשאמרו אבות "אל ירבה אדם שיחה אם האישה, קל וחומר באשת חברו." ולפי הסוד, אל ירבה אדם עיסוק ברצל"ק, קל וחומר, ברצל"ק של חברו.
אם נמשיך עד שתהפך התורה, מטוב הבא רק מן הרע, לטוב שאינו יחסי לרע כלומר "נתתי לפניך את הטוב, ואת הרע ובחרת בחיים." כמובא באות נח' בזוהר דלעיל.

סח) גם הזו"ן דגוף הנקרא נהי"ם נתחלקו ג"כ לב' בחינות, כי המלכות להיותה בחינת נוקבא" רצל"ק מצד רצונו עצמו "נמצאת פגמה יותר קשה, והיא נעשית למקום עולם העשיה. והז"א" רצל"ק כדי קיומו/הכרח "שהוא נה"י, נעשה לעולם היצירה למעלה מעולם עשיה.
והנה נתבאר, איך נחלק פרצוף הנקודות דס"ג, בסבת הצמצום ב', ונעשה מקום לד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אשר הכח"ב חג"ת עד החזה שבו, נעשה מקום" ראוי לאור "לעולם אצילות. וחצי ת"ת התחתון שמחזה עד סיום הת"ת, נעשה מקום לעולם" רצל"ק עבור ז"א, לא לעצמו "הבריאה. והנה"י שבו לעולם" רצל"ק כדי קיומו/הכרח "היצירה. והמלכות שלו לעולם" רצל"ק מרצונו עצמו "העשיה. ומקומם מתחיל מנקודת הטבור דא"ק, ומסתיים ממעל לנקודת עוה"ז," עולם הזה "דהיינו עד סיום רגליו דא"ק, שהוא סוף שיעור הלבשת פרצוף נקודות דס"ג לפרצוף גלגלתא דא"ק, כנ"ל.

תע"ס חלק ו'   הסתכלות פנימית אות ח'
ח) ועם כל המתבאר עד הנה תבין כי עיקר כל התיקונים תלוים במ"ה וב"ן, שמקום עמידתם מטבור ולמטה דכל פרצוף, כי שם מקום הדין והחסרון שבכל פרצוף, כמו במטבור דפרצוף הראשון דא"ק, כנ"ל באות א' וב', כן בכל הפרצופין, עד סוף עשיה. וכל פרצוף תחתון לא בא אלא למלאות ולהשלים מקום חסרון זה שבהעליון, מחמת כח הדחיה והעיכוב המצוי במסך הטבור ההוא, על אור העליון, וכמ"ש לעיל, אשר כל תחתון מגלה חלק מאור הזה שנדחה מחמת המסך דטבור דעליון. באופן, שכל שמתרבה הפרצופין ונשמות, כן הולך ומתרחב הגבול הזה שמטבור ולמטה ונעשה מוכשר לקבלת אור העליון, עד שיתגלה או"מ הכולל הנק' או"מ דא"ס, ואז יהיה גמר התיקון. ולפיכך עיקר כל התיקונים תלוים רק בהפרצופים מ"ה וב"ן שמקום עמידתם הוא מטבור ולמטה. וזכור זה כי הוא ידיעה יסודית בכל הקף החכמה. 

סז) וטעם הדברים" לד' החלוקות "הוא, כי מקום עולם אצילות, פירושו, המקום הראוי להתפשטות אור העליון, ומתוך עלית המלכות המסיימת למקום בינה דגוף הנק' ת"ת, נמצא מסתיים שם" בפרסא "הפרצוף, ואין האור יכול לעבור משם ולמטה, הרי שמקום האצילות" האור אצלו "נסתיים שם בחצי" כלי הקבלה, חצי כלי השפעה "ת"ת על החזה, וכבר ידעת שסיום החדש הזה שנעשה כאן, נקרא בשם פרסא" פורס המדרגה לחצי כלי השפעה, וחצי כלי קבלה "שמתחת עולם האצילות, ובאלו הספירות שהן למטה מהפרסא יש בהם ג' חלוקות. והוא מטעם, כי באמת לא היו צריכים לצאת למטה מהאצילות רק ב'" חלוקות "הספירות זו"ן" זכר ונוקבא, ז"א ומלכות "דגופא הנקרא נהי"מ," נצח=ז"א דגוף, מלכות=נוקבא "כי מאחר שהסיום נעשה בבינה דגופא, שהוא ת"ת, נמצאים רק הזו"ן שלמטה מת"ת שהם למטה מהסיום, ולא הת"ת, אמנם" למרות זאת "גם חצי ת"ת התחתון" 2/3 כלי הקבלה/חצי "יצא ג"כ למטה מסיום. והטעם הוא, כי הבינה דגוף נכללת ג"כ מע"ס כח"ב זו"ן," אות נב' למה תפארת כולל חג"ת נה"י "ומתוך שהזו"ן הללו דבינה," ה 2/3 "הם שרשים של הזו"ן דגוף הכוללים שנכללו בהבינה, הם נחשבים כמוהם," כלי קבלה "וע"כ יצאו גם הזו"ן דבינה למטה מהפרסא דאצילות ביחד עם הזו"ן הכוללים. ומטעם זה נסדקה ספירת הת"ת לרחבה במקום החזה, כי המלכות שעלתה לבינה עומדת שם, בן כלי קבלה לכלי השפעה "ומוציאה גם את הזו"ן דבינה לחוץ, שהם ב"ש הת"ת שמחזה ולמטה עד סיומו. ועכ"ז יש הפרש בין ב"ש ת"ת לבין נהי"מ, כי הב"ש ת"ת שייכים באמת לבינה דגוף, ולא יצאו למטה מסיום האצילות מחמת עצמם," אלה "רק מפני שהם שורשי הזו"ן, לכן אין הפגם גדול בהם, כי אין יציאתם מחמת עצמם, וע"כ נבדלו מהנהי"מ," שהם כלי קבלה מחמת עצמם. ו2/3 בינה הם כלי קבלה רק מצד שהם שורש לז"א נהי"ם "ונעשו לעולם בפני עצמו, והוא הנקרא עולם הבריאה

כדאי לחזור על ד' בחינות דאו"י ולהבחין איך הם מתהווים כאן ניכרת יציאת ז"א מבינה בסופה.

בצ"א יצאו כל הספירות עקודים, קשורים בכלי אחד, המלכות.
בצ"ב התחברו ב' הנוקבין, בינה ומלכות(תלכנה שתיהם יחדיו, נעמי ורות). חסרון המלכות עלה בכל הע"ס. ונעשו עשר כלים.