פורום הקבוצה המחוברת

מספר פעמים נתקלתי בזוהר "ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר"
זוהר הסולם בלק
מד) וכד עינוי תמן וכו': וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור הדולק על ראשו, צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא פתילה והאור דולק למעלה, בפתילה, ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו צריך לשמן, והוא המעשים טובים. ועל זה, אומר, החכם עיניו בראשו. ולא במקום אחר.
זוהר הסולם תזריע
קמא) אי בני נשא וכו׳: אם בני אדם מתרחקים מהקב״ה, ועושים כבהמות, איפה היא הקדושה שלהם, שיהיו נמצאים קדושים, איפה הם הנפשות הקדושות שמושכים מלמעלה. ושלמה המלך צווח ואמר, גם בלא דעת נפש לא טוב. גם בלא דעת, מי הוא דעת. זה הוא הקב״ה. נפש לא טוב, זו היא נפש שהם מושכים במעשיהם. לא טוב, משום שמסטרא אחרא נמשכת עליהם הנפש, שהיא אינה טובה, משום שאינם מכוונים לבם להקב״ה.
זוהר חדש הסולם איכה
כב) ושלמה מלכא צווח וכו': ושלמה המלך צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.
וכל פעם תהיתי מה רוצה שלמה המלך לומר. עד שבמסגרת לימודי הקצרים בתניא במקרה עסקנו באות לה'

תניא לקוטי אמרים. מתוך אות לה'
[וְהִנֵּה לְתוֹסֶפֶת בְּאוֹר] תֵּבַת "לַעֲשׂוֹתוֹ", וְגַם לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר תַּכְלִית בְּרִיאַת הַבֵּינוֹנִים וִירִידַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִיתרצל"ק לפני תיקוןשֶׁמֵּהַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁלְּחָהּ כָּל יְמֵיהֶם וְלִדְחוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ, מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ מִמֶּנָּה הִרְהוּרִים אֶל הַמֹּחַ, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ אֶצְלָם כְּתוֹלַדְתָּהּ, רַק שֶׁלְּבוּשֶׁיהָ אֵינָם מִתְלַבְּשִׁים בְּגוּפָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאִם כֵּן, לָמָּה זֶה יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לִיגַע לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, לְהִלָּחֵם כָּל יְמֵיהֶם עִם הַיֵּצֶר וְלֹא יוּכְלוּ לוֹ? וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם.
וְהוּא בְּהֶקְדֵּם לְשׁוֹן הַיְּנוּקָא [בזהר פ' בלק] פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי אֵיפֹה עֵינָיו שֶׁל הָאָדָם? אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ! שֶׁמָּא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁהוֹצִיא אֶת הֶחָכָם יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם?! אֶלָּא הַפָּסוּק כָּךְ הוּא בְּוַדַּאי. שֶׁלָּמַדְנוּ, לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּגִלּוּי רֹאשׁ אַרְבַּע אַמּוֹת. מָה הַטַּעַם? שֶׁשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְכָל חָכָם עֵינָיו וּדְבָרָיו בְּרֹאשׁוֹ הֵם, בְּאוֹתוֹ שֶׁשּׁוֹרֶה וְעוֹמֵד עַל רֹאשׁוֹ.
וּכְשֶׁעֵינָיו שָׁם, יֵדַע שֶׁאוֹתוֹ אוֹר שֶׁדּוֹלֵק עַל רֹאשׁוֹ צָרִיךְ שֶׁמֶן, מִשּׁוּם שֶׁגּוּף הָאָדָם הִיא פְּתִילָה, וְאוֹר דּוֹלֵק לְמַעְלָה, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר: (שם ט) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךְ אַל יֶחְסָר, שֶׁהֲרֵי הָאוֹר שֶׁבְּרֹאשׁוֹ צָרִיךְ שֶׁמֶן וְאוֹתָם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְלָכֵן הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
זוהר הסולם, פרשת בלק, מאמר הינוקא.
מג) פתח ואמר החכם וגו': פו"א, החכם עיניו בראשו וגו'. שואל, אומר, אלא בראשו, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם, אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא המקרא כך הוא ודאי. שלמדנו,   לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה השורה ועומדת על ראשו, שהיא השכינה.
המשך תניא לה'
וְהִנֵּה בֵּאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְנֵר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם, שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְקָא, וְלֹא דַּי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל לִהְיוֹת הִיא כַּשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה, מְבֹאָר וּמוּבָן הוּא לְכָל מַשְׂכִּיל. כִּי הִנֵּה נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר, עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּאוֹר ה' מַמָּשׁ לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיֻחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יְרֵא ה' וְאוֹהֲבוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיֻחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיֻחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר..............

בעיקר הבנתי שאם אין בי, רצון, חסרון, שאלה, כלי. אקרא בזוהר ולא אראה מה כתוב בו.
כי הבנתי את שהיה מולי כל הזמן בזוהר, שלמה המלך צווח ואמר אל תשלים הוויה(ד' הבחינות שלמדנו)בראשך מחשבתך(ד' הבחינות להוציא רצון לפועל)הבחן במחשבתך אם אינה להקים את השכינה מעפר הפירוד. הכה את המצרי
ואל יחסר שמן על ראשך, לזכך טבע(בראתי יצר רע)הרצל"ק להקריבו קורבן כפתילה, לאור ידע התורה כבמשל הנר.   בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין(מסכת קידושין ל)   

ועתה נפתחו שאלות נוספות, מהו רצון העליון שהתהווה בי, ומה הקשר לשכינה, נקבה דעליון.
האם מכך נתהווה המנהג לכיסוי ראש שהפך להלכה. האם די בכיסוי ראש, כדי להוציא לפועל רצון דעליון, מרצוני שלי, ולא בתיקון הרצל"ק ביסורים.

מאמר ארוך אומנם, למושגים- הקב"ה והשכינה- ארץ ישראל והשכינה. ועוד מושגים נרכשים כדרך לימוד זה, להרגש חוסר הידיעה, המאפשר מקום לתיקונים.
מאמרים רב"ש-מהו הנהנה מסעודת חתן, בעבודה 

תש"ן מאמר לה
חז"ל (ברכות, ע"ב) אמרו הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות וכו'. ואם משמחו מה שכרו. אמר ר' יהושע בן לוי, זוכה לתורה, שנתנה בחמשה קולות. ויש להבין, מהו הפירוש, שאם נהנה, הוא צריך לשמחו. ואם לא נהנה מסעודת חתן, אינו צריך לשמחו. ועוד, מהו הענין שצריך לשמחו. האם החתן הוא בעצבות, כשהוא נעשה חתן, שצריכים להשתדל לשמחו. ועוד יש להבין, עם מה יש לשמח את החתן, שעל ידי זה שהאדם משמחו, האדם יזכה אח"כ לתורה. הגיון מחייב, שאם אומרים לאדם שיעשה איזה מצוה, מבטיחים לו שכר עולם הבא. וכאן אמרו, שיהיה לו שכר, שיזכה לתורה. האם זהו שכר, המחייב לשמחו את החתן. וכל זה, איך זה להבין בעבודה.
וכמו כן יש להבין, מדוע לא מחייבים לשמח את הכלה, רק החתן. וכאן בכלה אנו מוצאים חיוב אחר, היינו שבכלה אמרו (כתובות, ט"ז ע"ב) כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להם, בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה. והתורה אמרה, מדבר שקר תרחק. אמרו להם, בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. הוי אומר, ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
ויש להבין, מדוע בכלה מדברים רק מריקוד. ולא אמרו, שצריכים לשמח את הכלה, רק בעת הריקוד איזה שם לתת להכלה, אם כמות שהיא, או לתת שם יפה, אף על פי שאינו אמת.
הנה גם שבת נקראת בשם כלה, כמו שכתוב לכה דודי לקראת כלה. ולפני שבת יש ששת ימי המעשה, שבששת ימים האלו אנו צריכים לטרוח להכין הכל בשביל שבת. וגם אנו אוכלים סעודת שבת.
הנה שבת נקראת בשם מלכות. כלה נקרא מלכות. וגם ארץ-ישראל נקראת מלכות. וגם הבריאה באופן כללי נקראת בשם מלכות.
כלומר, שיש לנו לדבר באופן כללי בשני נושאים, היינו בורא ונבראים.
הנה הבורא נקרא חתן. והנבראים נקראים כלה.
חתן נקרא על שם נחות דרגה, כמשחז"ל נחות דרגה, נתיב איתתא (רד דרגה וקח אשה), שפירוש הוא, שאין הבורא יכול להקראות בשם חתן, אלא בזמן שיש לו כלה. כמו בגשמיות, שאנו אומרים, שאדם הזה הוא חתן. פירושו הוא, שיש לו כלה.
ומה מרמז לנו זה ברוחניות. היות שאין שייך לומר בורא בלי נבראים, לכן יוצא, מי הוא שאומר שיש בורא. זהו לאחר שנברא נבראים, והם משיגים אותו, שהוא ברא אותם, אז הנבראים אומרים, שיש בורא. אבל אם אין מי שישיג אותו, נמצא, שאין מי שידבר ממנו.
לכן כשברא הנבראים, וזה היה על ידי שצמצם עצמו אחר כמה צמצומים, היה אפשרות שיצא נבראים, שהם בחינת מקבלים, ושהם רחוקים ממנו יתברך מבחינת הפכיות הצורה, שרצונו יתברך הוא רק להשפיע, ורצון הנבראים הוא אך לקבל. ושינוי צורה ברוחניות עושה ריחוק ופירוד.
נמצא, שדוקא על ידי שהשפיל עצמו, בכדי שהנבראים ישיגו אותו, אז יש לדבר שהבורא נקרא חתן. שהשפיל עצמו, שישיגו אותו. והמשיגים הם נקראים בחינת כלה, שהיא יודעת שיש חתן. ואם הנבראים לא היו משיגים אותו, בטח שהוא לא היה נקרא חתן, והמשיגים לא היו נקראים בשם כלה.
וזהו כשאנו מדברים בכללות העולמות, אז מבחינים הכל לב' בחינות,
א' הוא האור המשפיע, הנקרא חתן, שמאיר לתוך העולמות על ידי צמצום ומסך, שזה נקרא בחינת חתן.
ב' הכלי המקבלת את האור והשפע, שנקרא מלכות של כללות העולמות.
אלא באופן פרטי יש הרבה בחינות בהאור, שענין ריבוי בא מסיבת הכלי המקבלת אותם. כלומר, בהאור בעצם אומרים אין שינוי באור, אלא כל השינויים הוא בהכלי. מטעם כנ"ל, היות שאין האור מאיר, אלא על ידי צמצומים, ובשיעור שיש השתוות בין האור להכלי. לכן תלוי זה בעבודת המקבל, כמה שיכול לתקן עצמו, שיהיה לו השתוות עם האור. לכן מטעם המקבל, הנקרא כלי, יש להבחין הרבה בחינות בהאור. לכן, הגם שיש לנו הרבה פרטים, מכל מקום באופן כללי הוא אור אחד וכלי אחד, כמו שלומדים בגמר התיקון יהיה ה' אחד ושמו אחד.
הנה שבת נקראת בשם כלה. ויש לפניה ששת ימי המעשה, שאז היא זמן של טרחא, כמו שכתוב ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וכו'.  ששבת נקראת בחינת גמר מלאכה, וכלה נקראת גם כן בחינת גמר מלאכה, כמו שכתוב כלת משה, שהמלאכה נגמרה.
ויש להבין ענין המלאכה מהו. ומהו גמר המלאכה הנקרא שבת בעבודה.
הכתוב אומר אשר ברא אלקים לעשות. וכפי שמפורש בהסולם חלק א', הפירוש הוא ששת ימי המעשה היא תיקון השש מידות, הנקראים חג"ת נה"י. והיא מטעם, שהבורא ברא את העולם עם בחינת רצון לקבל לעצמו, שזה נקרא ברא, היינו יש מאין. והיות שהיא בחינת שינוי צורה, הגורם ריחוק ופירוד, הכלי הזה, שהבורא ברא אותה, ניתן לתחתונים לעשות. היינו לתקן אותה. כלומר לתת על המעשה של קבלה את הכוונה בע"מ להשפיע, שזה נקרא דביקות, השתוות הצורה, שבזה נתקן הבריאה, הנקרא מקבל לעצמו ופירוד, בתיקון של דביקות, שהקבלה מקבלת צורת השפעה. ובעת שהתחתונים נותנים את הכלי הזה, אז האור יכול להגיע להתחתונים. כלומר, שאז בא מחשבת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, לכלל מעשה. וזה נקרא גמר מלאכה של הכלי, המוכשרת לקבל את השפע השייכת להכלי.
נמצא, ששת ימי המעשה הוא בחינת עבודה לעשות את הכוונה דלהשפיע. ושבת נקרא, שכבר הוכן את הכלי, שיהיה בע"מ להשפיע. לכן כשבא שבת, פירוש, כשהאור בא לכלי המוכנת להאור, אז נקרא שבת, היינו שכבר שבת ממלאכתו, היינו ממלאכת עשיית הכלי, כי כבר תיקן את הכלי. וכשהאור מאיר בהכלים, אין להכלי מה לעשות. רק להנות מהאור, שזהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזהו הפירוש מה שארז"ל בא שבת, באה מנוחה. כי בזמן שהאורידע התורהמאיר בהכלים, אין כבר מקום לעבודה, אלא נקרא שנהנה מסעודת שבת. וזהו מה שרז"ל מי שלא טרח בערב שבת לעשות כלים, מה יאכל בשבת. היינו, ששבת נקרא סעודה, היינו שהוא זמן של קבלת טוב ועונג. ואם אין לו כלים מוכנים מערב שבת, וכשבא האור, אין לו כלים במה לקבל את הסעודה. לכן נקרא שבת כלה, מלשון גמר, סיום, השלים. כמו שכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. שפירושו, שהסעודה כבר מוכנת, בגלל שכבר נגמרו הכלים לקבלת הסעודה. כידוע, שהאור, לא שייך לומר שחסר, כמו שכתוב מלוא כל הארץ כבודו. אלא כשיש כליםהרגש חוסר יחוד השכינה וקב"המוכנים, רואים את האור. היינו האור בא לכלל גילוי לתוך הכלים.
הנה ארץ-ישראל גם כן נקראת כלה, על שם שיש לה חתן. כמו שכתוב ארץ, אשר עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה עד אחרית השנה. ולכאורה קשה להבין, מהו דוקא ארץ ישראל הוא כך. הלא כתוב עיני ה' משוטטות בכל, ולאו דוקא בארץ ישראל. ויש לפרש, שהתורה נותנת לנו סימן, לאלו עובדי ה', הרוצים לדעת, אם הם כבר זכו לבחינת ארץ-ישראל. הסימן הוא, כשהאדם מרגיש, שעיני ה', היינו השגחתו יתברך, משגיח בבחינת טוב ומטיב, זהו נקרא, שהאדם נמצא בארץ-ישראל. שאז ארץ ישראל נקרא כלה, היות שיודעת שיש לה חתן. וכנ"ל, כי אצל מי נמצא החתן. היינו, מי יודע שיש חתן. זה שמשיג את החתן. ודרגה זו נקראת כלה. כלומר, שכבר זכה להשגת אלקות. שהאור הוא בחינת אלקות, והמקבל את האור, הוא המשיג. לכן ארץ ישראל נקראת בחינת כלה, היינו שמגולה בה החתן, שה' הוא המשגיח.
הנה בכדי להשיג את ארץ ישראל, הנקראת ארץ, שהיא בחינת כלה, גם כן נהוג כמו שנהוג בגשמיות, שהולכים לחפש כלה, שלא תהיה בה שום חסרון, כמו שכתוב אצל המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל. היינו, שאמרו, שהכלה, היינו הארץ, אינה כדאי לקחת אותה. מהרבה סיבות. יש שאמרו, שהיא בעלת גאוה, שהיא דורשת מאדם הרבה דרישות. היינו, שהאדם יבטל את דעתו ורצונו נגדה. ורק מי שיכול ללכת בעינים עצומות, ולשמוע את כל פקודותיה, אותו היא יכולה לדבר עמו. ואם הוא ירצה להבין, מה שהיא אומרת לו בתוך הדעת, תיכף היא בורחת מפניו. אם כן, הם אומרים, איך אדם מבטל את כל ישותו בשבילה. זאת אומרת, היא כל כך חזקה בדעתה, שאם הוא ימרה את מה שהיא אומרת לו פעם אחת, תיכף היא בורחת ממנו. כלומר, שענין ארץ-ישראל היא בחינת מלכות שמים. וצריכים לקבל את המלכות בבחינת למעלה מהדעת, ושלא לחכות עד שהגוף יסכים לקבלת עול מלכות שמים. והקבלת מלכות שמים צריך להיות, שהאדם יגיע לאהבת ה' בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך. והכל על הבסיס שלמעלה מהדעת, כלומר כניעה ללא תנאי. היינו, הגם שהגוף לא מבין.
והאדם צריך ללכת ולקבל את הארץ בעינים עצומות, היינו למעלה מהדעת. ואם האדם באמצע עבודה, כשזכה לאיזו עליה ברוחניות, ומרגיש טעם בעבודה, ואומר עכשיו אינני צריך להאמין באמונת ה', היות שכבר אני מרגיש טעם בעבודה, והטעם שיש לי בעבודה, את זה אני לוקח לבסיס. נמצא, בזמן הזה הוא כנ"ל בהמשל, שברגע שהוא רוצה להבין את הענין האמונה למעלה מהדעת, למה לי, אלא אומר שעכשיו כבר יש לו יסוד להאמין בה', תיכף היא בורחת ממנו. היינו, שכל העליה, מה שהוא היה מרגיש, תיכף הוא יורד ממצבו. וזה נקרא, שהמלכות הנקראת ארץ - ישראל, בורחת ממנו. והוא נשאר בבחינת חוץ לארץ. וזהו כמו שארז"ל ארץ העמים, אויר שלהם טמא. פירוש, שהאדם בזמן הירידה, נמצא, שהוא יורד מארץ-ישראל ונכנס לארץ העמים, שאויר שלהם טמא. פירוש, שכל המחשבות של אומות העולם נכנסים לתוך מוחו ולבו, ובחינת הרצונות של ישראל, הנקרא רצון ישר-אל, מסתלק ממנו. ובמקומו בא הרצון של אומות העולם, שהם הלעומת דקדושה. נמצא, במצב הירידה האדם אומר מה הרוחתי, בזה שנתתי הרבה יגיעות, בכדי להרויח קדושה. ואני רואה עכשיו, שלא די שלא הרוחתי כלום, אלא אני עתה יותר גרוע מטרם שנכנסתי להשיג את העבודה דלשם שמים. היינו שאומר לא די שאין לי הכוונת דלהשפיע, אלא אפילו בבחינת המעשה, נעשה עתה המצב יותר קשה לקיים. כלומר, בבחינת המעשה בלי כוונה. משא"כ מטרם שרציתי לכנוס לארץ-ישראל, בקל הייתי יכול לקיים תורה ומצות.
וזה הוא כמו שכתוב בזה"ק (שלח, דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ג) וז"ל, ז"ש וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת. שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם וכו'. ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך וכו'. הרי עמלנו ולמדנו, כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא. טוב הוא העולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בו. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה', ונתנה לנו. כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה, כי אינו רוצה ממנו, אלא הלב וכו', עכ"ל.
הרי אנו רואים, ארץ ישראל היא בחינת מלכות, היינו בחינת כלה. ששולחים אנשים לראות, אם הכלה טובה היא, ואם היא גאותנית. וגם שבת נקראת כלה מבחינת גמר מלאכה. לכן לפני שבת, יש ששת ימי המעשה, שהעבודה והטרחא הוא, להסתגל להתנאים שהכלה מציגה, אם רוצים לקבל אותה. והטרחא שיש בששת ימי המעשה, היא כמו שהיה במרגלים, לפעמים חושבים שהכלה היא טובה, ומי שלוקח אותה, הוא איש המאושר בעולם, וכדאי לעשות הכל, היינו לקבל כל התנאים שלה, מה שהיא דורשת.
ומה היא אומרת, שרק לאחר שהאדם יגיד, שהוא מבטל את צרכיו, מה שגופו של אדם דורש, היינו הרצונות שלו, מה שהיא לתועלת עצמו, הוא מוותר עליהם, ואינו דואג אלא לתועלת הכלה, הנקראת מלכות. כלה, שהיא בחינת מלכות שמים, שרק אז, מתי שהוא יבטל את עצמו, על דרך שארז"ל אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה. שפירושו, שכל המחשבות והרצונות, שנוגע לצורך עצמו, הוא ממית. ואינו דואג אלא לתועלת ה'. כמו כן בששת ימי המעשה יש להאדם עליות וירידות. כלומר, שלפעמים האדם אומר, שהצדק עם המרגלים. מה שאמרו, שצריכים לברוח מהמערכה, שאין זה בשבילם. ולפעמים הם מתגברים ואומרים, שהצדק הוא עם יהושע וכלב, שהם היו אומרים אם חפץ בנו ה' ונתנה. ולאחר שגומרים את העבודה, היינו שכבר האדם מסכים לכל דרישות של הכלה, אז האדם זוכה, ששבת נקרא שבת מלכתא. היינו, שכל הטוב ועונג מה שהיא מקבלת מהחתן, היא נותנת לאדם, המבטל את עצמו נגדה. וזהו הדרישות שהיא מציגה. שדוקא לאחר שהוא יקבל על עצמו את התנאים שלה, אז היא מראה את מה שהאדם מרויח בחיים שלו, אם הוא יכול לקבל אותה בתור כלה. ואז הכלה מקבלת שם, שהיא בת מלך, וכלום חסר בבית המלך.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מהו שצריכים לשמח את החתן. התשובה היא, היות מבחינת ענף ושורש החתן נקרא הבורא, והכלה נקראת הנבראים, מה שהם צריכים לקבל מהבורא. והיות שהבורא ברא את העולם על המטרה להטיב לנבראיו, לכן בזמן שהנבראים מקבלים את הטוב ועונג, זהו נקרא שמחת חתן, כשרז"ל "לא היה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ". נמצא, שכל אדם נהנה מסעודת חתן. היינו, שכל הנאות שישנם בעולם, באים מהבורא, שזה נקרא סעודת חתן. ואינו משמחו יהיה הפירוש, שהוא מדבר לשון הרע על הכלה. כלומר, שהאדם אומר, שהכלה אינה יפה, והיא מלאה חסרונות. שענין כלה נקרא בחינת הנבראים, שהם צריכים לקבל את הטוב ועונג מהבורא. והם אומרים, שהכלה, הנקראת בחינת מלכות, שהיא כלל כל הנשמות, אין היא נותנת להנבראים טוב ועונג. נמצא, כאילו שאין הבורא נותן לה שום דבר. נמצא, שאם האדם אומר, שאין למלכות מה לתת להנבראים, נמצא, שמדבר לשון הרע על הכלה, שהיא עניה ודלה. וגם מדבר לשון הרע על הבורא, מטעם שהבורא לא נותן לה שום דבר, שיהיה לה מה לתת להנבראים.
לכן כל אדם הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות. שענין חמישה, כידוע, שברוחניות כל דבר שלםהויהנקרא חמישה ספירות, חמישה עולמות. לכן נקרא עובר, היינו עובר עליהם, ואינו מקבלם. ואם משמחו, שואל הגמרא, מאי שכרו. אמר ריב"ל זוכה לתורה, שנתנה בחמישה קולות. ויש להבין, מדוע לא מבטיחים לו, שזוכה לבחינת עולם הבא, כמו שמבטיחים בכל המקומות. והתשובה היא, היות שהוא משמח את החתן, היינו שהוא מאמין במלכות שמים, שהיא בחינת הכלה. שהוא אומר, שהיא כלה יפה וטובה. שהוא מאמין בבחינת אמונה, שיש לה חתן. וכבר רואים, שהוא נמצא אצל הכלה. וזה נקרא סעודת שבת. פירוש כנ"ל, שאז, בשבת, המלכות, שהיא הכלל של הנשמות, כבר יש בה, מה שהבורא, הנקרא חתן, רצה לתת בשביל הנשמות. וזה ענין, ששבת היא בחינת מעין עולם הבא, שאז הזמן שנהנין מסעודת החתן.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר, שהשכר של מי שמשמח את החתן, הוא זוכה לתורה. ולא אומר, שזוכה לעולם הבא, כמו שכתוב בהרבה מקומות. התשובה היא, במה האדם יכול לשמח את החתן בעבודה, כשהחתן נקרא הבורא, זה שהאדם אומר שהכלה היא יפה בלי שום חסרון. מזה החתן נהנה כנ"ל, שכלה נקראת מלכות מבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואומר, שמלכות, שהיא מנהגת את העולם בשליטתה, ומנהגת בבחינת טוב ומטיב. וזהו כמו שכתוב (שיר השירים ד, ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אז האדם זוכה לבחינת תורה, שהיא נקראת סעודת המלך, שהיא בחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה, שתורה זו אינה מתגלת מטרם שהאדם זוכה לבחינת אמונה, הנקראת בחינת מלכות שמים.
אולם מטרם שזוכים לבחינת אמונה, הנקראת מלכותהרגש חוסר אחדות השכינהבחינת כלה, יש שם עליות וירידות, שזה נקרא בחינת ריקוד, ששם כל העבודה, איך לזכות שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים, שלא יעשה שום דבר למה שנוגע לתועלת עצמו, אלא כל מעשיו יהיו לשם שמים. שעל זה ארז"ל כיצד מרקדין לפני הכלה, היינו בכדי לזכות לבחינת כלה. ובזה יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא. היינו, איך שהאדם מרגיש, אם טוב לו או אם חס ושלום רע לו, על הכל הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, היינו שכל ההרגשותיו הוא לטובתו. וזה קשה מאוד. אבל בית הלל אומרים, שהאדם צריך לומר, שמה שהוא מרגיש במצב שהוא נמצא, שלא טוב לו, הוא צריך להאמין, שזה כן טוב, רק הוא לא רואה את הטוב, משום שעדיין לא ראוי לראות. לכן מה שהוא מרגיש אינו אמת, מטעם עינים להם ולא יראו, וכו'.
וכולם אומרים, שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת ולשמח את החתן.
לכן יש ב' מיני עבודות, א' של ששת ימי המעשה, שאז הזמן של העבודה. ב' בחינת שבת, שאז הזמן של הסעודה. [בשבת, בהשגת השכינה, אין יותר צורך, לבער את אש הבערות ?]

https://drive.google.com/file/d/1CzetImeY48BQ51M2QiIjcZMJZ-YsfO7j/view?


   עתה, נתבונן שוב ב ג' המצבים המובאים בהקדמה לספר הזוהר אות יד'

נתחיל מאות ו'
תיקוני הזוהר תיקון כג' אות ו' ועוד קב״ה וכו׳. ועוד, הקדוש ברוך הוא מקומו העולם, ומלאכים לא יודעים, ושואלים איה מקום כבודו להעריצו, ומצאנו אותו בגימטריא מקום נוטריקו״ן כמו זה. י׳ עשר פעמים, מאה. ה׳ חמש פעמים, עשרים וחמש. ו' שש פעמים, שלושים ושש. ה׳ חמש פעמים עשרים וחמש. בגימטריה מקום. ועליו אמרו המלאכים ברוך כבוד י״י ממקומו. יש בגימטריאות אחרות שאין להן חשבון. מפני שהם פרפראות לחכמה שאין לה סוף. תמורות אלו אלפביתות כגון כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, שהם תמורות יהו״ה אלהינ״ו יהו״ה. ויש תמורות אחרות מכמה מינים.

תיקוני הזוהר תיקון כג' אות ז' אמר רבי אלעזר וכו׳. והרי כתוב אני י-י לא שניתי. אמר לו, בני, אוי לבני העולם שהם אטומי לב, שחושבים שיודעים ולא יודעים. ודאי, אני היא השכינה, זה הוא שכתוב ויסרתי אתכם אף אני. היא לא משתנה ואינה תמורה ממנו באחר. והוא לא משתנה ולא מסתתר ממנה. אבל אל הרשעים משתנה הקב״ה ומסתתר מהם, זה הוא שכתוב אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, ולמה, בגלל כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם.

אין דבקות/השגה בקב"ה, מצד שווי צורה לשפחה, אלה רק מצד שווי צורה לשכינה, היא כלל נשמות ישראל שהם באחדות.

מה הוא באות קב' לעיל "ויפן כה וכה וירא כי אין  איש, עוזר  לי. להוציאני מצער הזה מקבורה"

הרב ברוך שלום הלוי אשלג.  מאמרים, בחי' היסוד.
הנה הרצון לקבל מתבטא במוחא וליבא, ועי"ז שהאדם מתקן את זה שיהי' בעמ"נ להשפיע, אזי הוא יכול לקבל את השפע העליון.
ונבאר עכשיו את בחי' הרל"ק בלבא. הנה הלב נק' בחי' רצון וחשק להנאות. לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהי' מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים, משום שלא יהי' עכשיו לתועלת עצמו.
וע"ד הרמז מרומז בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ופרש רש"י שראה שאין שום דבר טוב יצא מחלציו. היינו שראה שמהמצרי הזה, היינו ממעשה הזה, לא תהי' שום תועלת.
ויך את המצרי, עם זה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נק' שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמ"כ הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היינו היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.
ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אז כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את הכל רק עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל. אז הוא יכול לזכות לבחי' אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שרואים שעושה הכל אפי' שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.
משא"כ כשאינו יכול לעבוד בבחי' אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצל"ק, ממילא שנשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא. מוח ולב - רצון לקבל, ורצון להשפיע-שמאל וימין.


כתב הרב"ש לעיל
ע"ד הרמז מרומז בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ופרש רש"י שראה שאין שום דבר טוב יצא מחלציו. היינו שראה שמהמצרי הזה, היינו ממעשה הזה, לא תהי' שום תועלת.

רב"ש הבקיא בשפת הענפים, מגלה לנו שרש"י הנחשב כפרשן על פי הפשט, מפרש בשפת הענפים על פי הסוד, שכתב "שאין שום דבר טוב יצא מחלציו" בנים ובנות, פרי החלציים הם בשפת הענפים, הבנות בפנימיות התורה, היא הארץ המובטחת. ועתה שהמושג מוכר לנו יותר, נקרא שוב את שהביא בעל הסולם בהקדמה לספר הזוהר אות לא' מבאר בעל הסולם השלב בירידת העולמות הנקרא - לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל')שעלוקה פירושו גיהנם, והרשעים הנלכדים בגיהנם זה, צורחים ככלב תן לנו את כל העושר של העולם הזה, תן לנו את כל העושר של העולם הבא. ועם כל זה הוא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה, כי מלבד שמשיג שיעור הגדלות האמיתית של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה כל החומר כולו שהוא צריך, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
לכן נפרש עלוקה הוא מי שההבנות שלו בתורה הם הב לי כל העושר של העולם הזה, הב לי כל העושר של העולם הבא, גם אומר בעל הסולם שפרשנות זו בתורה היא שלב מתחייב בתהליך להגיע לשמה. מהו לשמה-למטרתה כלומר להפוך הרצל"ק לעצמו, לרצל"ק רק על מנת להשפיע.
האם ? ואיך התורה מפילה האדם במום שהוטבע בו ? ומשפיע על החברה בה הוא נמצא.
ובכך נכניס לארץ ישראל את משה רבינו. הרי למדנו גם בהקדמה, וגם בפתיחה, החוק הרוחני, שינו ושיווי צורה המרחיק, או מדביק הרוחניים לאחד. כמובא באות כב' לעיל "כי משה רבינו  שנקרא רעיא מהימנא, ה״סהוא סודהתורה ודעת הפנימי, שלא תתגלה אלא בגאולה השלמה, ועד אז נאמר עליו והוא מחולל מפשעינו."