ראיית הודעות

This section allows you to view all posts made by this member. Note that you can only see posts made in areas you currently have access to.


Messages - תלמיד455

עמודים: [1] 2 3 ... 5
1
ממש ככה אחי, לגמרי!
וזה גם מרגיל אותי לא לכוון את העיניים שלי לעבר השכר עצמו, אלא לעבר העבודה עצמה, שהיא החשובה, וההרגל בעבודה הזו בעזרת ה' יהפוך לטבע שני ממש שאוכל לעבוד בשמחה
כמו שאני מבין מפה שזה לא חכמה לאהוב את הבורא כשהוא מתגלה, כשיש השגה וגדלות כי אז השמחה באה מאליו.
ולהישאר בדבקות במצב הקטנות זה הבסיס להכל, שרק זה יכול להוביל אותי להגיע למדרגה שאפשר לאהוב באמת "אהבה ללא תנאי", שהיא תהיה נצחית, ולא שהיא תהיה תלויה בתענוגים שאני מקבל וכמה שמחה שאני מקבל וכדומה.
בע"ה נגיע לדבקות תמידית ונצחית!

 thb-rose

2
תודה על המאמר אחי!
 thb-IN-LOVE

ציטוטים נבחרים:
"האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים."

"אי לזאת, אנו צריכים מקודם לראות, שחסר לנו את ענין הכלי דהשפעה, המכונה "רצון להשפיע". וזה הוא האור שלנו. וכמו שביארנו במאמרים הקודמים, שעיקר השכר שלנו הוא אם אנו משיגים את הרצון להשפיע, המכונה "אור חוזר", כמו שמובא (בפתיחה הכוללת של ספר "עץ החיים" עם פירוש "פנים מסבירות") "שכל השכר, שאנו מקווים, הוא האור חוזר", עיין שם."

"לכן, אם הרצון להשפיע נקרא "האור", אז חיסרון זה, שהוא רואה, שאין לו הכח דלהשפיע, נקרא "כלי".
"כמו שהכלי הקודמת, שנקראת "רצון לקבל", באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל, כמו כן הכלי השניה, שנקראת "רצון להשפיע", גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל". אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון, שהוא מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה, שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון."



ההתחלה של המאמר על העניין שלא לרצות גדלות, מאוד מזכירה לי את המאמר מהספר שמעתי בענין ההגבלה:
https://torathahibur.co.il/HakvutzaHamehuberet/index.php?topic=116.0

3
ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו שבו הוא נמצא ולא לרצות גדלות, אלא בהמצב הנוכחי שבו הוא נמצא הוא רוצה להשאר לנצחיות, וזה נקרא דביקות תמידית. ולא חשוב את השיעור של גדלות שיש לו אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות נקרא זה שזכה לדביקות תמידי, מה שאם כן מי שמשתוקק ליותר גדלות נקרא זה מותרות.

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר", היינו שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמו שכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים) שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה, שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות לא שייך לומר שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה, כי בזמן הגדלות השמחה בא מאליו, אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה, ואז בזמן הקטנות שיהיה להם שמחה אעפ"י שהם מרגישים קטנות, זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא עיקר אצילות של המדרגה, שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות, והגדלות הוא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר ולא על התוספות.


 thb-heart

4
ב"ה הצלחתי
ממשיכים ללמוד על ג' הבחינות שתיקוני הזהר מחלק את עולם האצילות "איהו, חיוהי וגרמוהי"

"ל) וחיוהי, פירושו האור, המלובש בתוך הלבן שהוא הכלים הנ"ל. אשר אור זה מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס איהו כנ"ל, דהיינו בעת שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות עם נשמות בני אדם, אז האור שמקבלים שם נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת אור החיה, ומבחינה זו אנו מכנים שם את האור בשם חיוהי, וז"ש הת"ז דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון, כי כל אלו ג' הבחינות אמורות כלפי המקבלים, שבחינת גרמוהי היא הארת הכלים במקום בי"ע שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד. ובחינת חיוהי, היא הארת אור עצמו דאצילות דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות. ואיהו, ה"ס מהות האלקיות שאינה מושגת כלל, כנ"ל. ואומר הת"ז שאעפ"י שלנו, המקבלים יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים, אמנם מבחינת עולם אצילות כשהוא לעצמו, אפילו גרמוהי היא בחינת איהו דהיינו מהות האלקיות, ואין משום זה תפיסה כלל בעולם אצילות כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן שאין בו תפיסא כשהוא לעצמו והכל שם אחדות פשוטה לגמרי.

לא) ומה שהזהר מתאר את הכלים חו"ב תו"מ באצילות שהם גדלים או מתמעטים ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו (בזהר בא ד"ג) ישראל וכו' יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה שהמשמעות היא, בהאלקיות כשהיא לעצמה. אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו. כמ"ש אני הויה לא שניתי וגו', אלא מתוך שמחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע, ומתוך שאנו מוצאים בעוה"ז שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו אנו אומרים שהמוחין מתגדלים באצילות בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים, כלומר, שאין מי שיקבל מהם.
"


מסכם לעצמי שבעל הסולם שוב מדגיש שכל השינויים הם בערך המקבלים ולא בבורא עצמו שעליו אין דיבור, וכל הדיבור הוא במה שהנשמות מתפעלות מהאור המתפשט ממנו מרצונו להטיב לנבראיו.
אחי היקר שנזכה בע"ה לדבוק במידותיו ונרצה גם להטיב לנבראיו

5
אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות, וזה לפי הכלל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. והוא, כי המלה "שם", יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

ועל כן כללות המציאות מתחלק לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:
א': עצמותו ית'.
ב': אין סוף ברוך הוא.
ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ב: אין סוף ברוך הוא.שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד רצונו להטיב לנבראיו בבחינת אין סוף, המכונה אין סוף ברוך הוא. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

אין סוף ברוך הוא הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אלא שם מתחיל שורש הנבראים. היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות.שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

אין סוף ברוך הוא נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף ונמשך עד עולם העשיה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי, שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית', ואין בהם שום השגה.
ואל תתמה, מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות. והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח. אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלים את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם, כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלים ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבות לבחינת עצמותו ית'.

ובערך הנשמות המקבלים מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד אין סוף ברוך הוא. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו, מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם אין סוף כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת אין סוף ברוך הוא, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא, "רצונו להטיב לנבראיו", והוא מכונה בשם אין סוף, משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי, שאין שינוי באור, ונשאר תמיד בשם הזה.
וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים, מכונה שם אין סוף ברוך הוא. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. ועל כן אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא אין סוף, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם אין סוף. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש, בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקרא הבריאה בשם "יש מאין".
ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד "אני הוי"ה לא שניתי". ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע, בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין, בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.
ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים, לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.
והיות שהרצון לקבל נקרא "נברא" ו"בחינה מחודשת", לכן, דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל - משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף, בין אור העליון להרצון לקבל.
וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.
בחינה א', שנבחן לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנמשך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו, לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם אין סוף ברוך הוא. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים, בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.
ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם אין סוף, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים, בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל, בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.
וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג - אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבחן בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.
וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן. אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעין את חושיו.
ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.
וזה פירוש: "אין השתנות באור". אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמו שכתוב לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים.

ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו.


 thb-heart

6
מתוך המאמר הראשון
כותב שם כי השכינה הקדושה היא כללות עם ישראל
ו "משום זה מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה"

מפעיל את המחשבה שתעזור ללב לעבוד בכיוון הנכון, לחשוב עצות איך אני יכול לעשות נחת רוח למעלה לשכינה הקדושה, שהיא כללות עם ישראל.
 thb-heart

תודה רבה אחי על התמיכה והערבות בדרך! זה נותן כוחות שיש עוד חברים שרוצים להגיע לתכונת ההשפעה, לדבקות בבורא! שזה ממש נגד הטבע שבו נבראנו

7
אחי היקר אני קורא ולומד איתך ביחד!
 thb-heart
פשוט קשה לי כרגע להעלות את האותיות הבאות אז אם תוכל לעשות זאת במקומי אולי רק לכמה אותיות, קצת קשה לי לשבת על המחשב אבל אני קורא
תודה רבה על הערבות ההדדית בלימוד!
ואוו האות האחרונה שפירסמת זה ממש עמוק וקשה להבנה.

8
למרות שקורא אותם המאמרים, כל יום זה מרגיש אחרת וממש עוזר להתחבר לכוונה ולדרך!
עוזר לפקס את תפיסת המציאות בצורה נכונה לפי חכמת הקבלה
וגם יש לי תחושה של חיזוק שאנחנו עושים את זה ביחד!
 thb-pray

9
תודה רבה אחי!
אלה מאמרים ממש ממש מחברים לדרך הרוחנית, מאמרים יסודיים וחשובים.

אני נכנס למשחק.
קורא היום את שני המאמרים האלה ואנסה בכל הכוח ממש "לחיות את הלימוד" במהלך היום.

תודה !
ביחד עולים לרוחניות

10
כח) אמנם ודאי הכלים של ע"ס דבי"ע מקבלים מאצילות כל הפרטים ופרטי פרטים של השינוים שהרי שם הוא בחינת התכנית המחשבתית מכל הפרטים שיבואו בסדרים של בנין הבית בפועל בבי"ע. ולפיכך נבחן שהכלים דע"ס חו"ב תו"מ שבבי"ע, מקבלים מהבחינה שכנגדן מחו"ב תו"מ שבאצילות, דהיינו מבחינת תכנית המחשבתית אשר שם, להיות כל פרט מהוצאה לפועל מסובב מכל פרט שבתכנית המחשבתית כנ"ל בארוכה. ולפיכך מבחינה זו אנו מכנים את הכלים דאצילות בשם צבע לבן, שאינו כלל צבע. ומ"מ הוא המקור לכל הצבעים, ובדמיון הלבן שבספר החכמה, שאע"פ שאין שום תפיסא בלבן שבו, והלבן שבספר אינו אומר לנו כלום, מ"מ הוא הנושא של כל ספר החכמה, כי הוא המאיר מסביב כל אות ובתוכיותה של כל אות ונותן לכל אות צורה המיוחדת לה, ולכל צרוף מקום מיוחד, באופן שאפשר לומר להיפך, אשר בחומר האותיות האדומות או ירוקות או שחורות אין לנו שום תפיסא, וכל התפיסא וההשכלה שאנו משכילים בחומר האותיות של הספר הוא רק על ידי הלבן שבו, כי ע"י הארתו מסביב האות ובתוך כל אות הוא עושה צורות בהן, שהצורות הללו מגלות לנו את כל החכמה שבהספר. וזהו נמשל להע"ס דאצילות, אע"פ שלהיותן נמשלות לצבע לבן, לא יתכן בהן להכיר שום דבר, לא מספר ולא שום שינוי וכדומה מהתוארים, מ"מ בהארת הלבן אל העולמות בי"ע שהם ג' הגוונים של חומר האותיות, נמצאים כל השינוים באים בהכרח, מעשרת הכלים של ספירות דאצילות, אע"פ שאין שם כלים כשהוא לעצמו, כי כולו לבן. כהמשל בהלבן שבספר ביחס האותיות וצרופיהן. כי הארתו לבי"ע עושה בהם כלים.
 thb-heart
הוא כותב פה "וכל התפיסא וההשכלה שאנו משכילים בחומר האותיות של הספר הוא רק על ידי הלבן שבו, כי ע"י הארתו מסביב האות ובתוך כל אות הוא עושה צורות בהן"
זה מזכיר לי את הגדר הראשונה ללימוד, שלמדנו בתחילת המבוא באות ג':
"ג) גדר א', כי יש ד' אופנים בדרכי ההשכלה, המכונים: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת, מהות. וכן הוא בהע"ס כמו שאבאר להלן. ותדע, שבמהות, וכן בצורה מופשטת שבע"ס, אין לזהר עסק כלל, אלא רק בחומר שבהן, או בצורה שבהן בעודה מלובשת בחומר."
ועכשיו יותר מובן לי שהחומר של האותיות הוא מיוחס לעולמות בריאה, יצירה ועשיה והוא הצבע כביכול, והצורה מתקבלת מהלבן שהוא הספר כביכול, המיוחס לעולם אצילות.
תודה לך אחי! מרגיש שמח שזכינו! להתחבר סביב הלימוד המיוחד שמעורר את האורות המקיפים את הנשמה ומקדם אותנו להשגת מטרת הבריאה!

11
בוקר טוב! :)

מהמאמר הזה מובן לי הדגש על כך שאין שינוי באור העליון, וכל השינויים הם מצד הנבראים, מצד הכלים, המקבלים את השפע האלוקי.
והתרשמתי מכך במיוחד מהמשפט הזה:

"היות שאין התחתונים יכולים לקבל את שפעו ית' בלי הכשרה ותיקון, שהתחתון יהיה מוכשר לקבל, לכן התיקונים האלו שנעשו, שעל ידם יש יכולת לקבל, את זה מכונה בשם ספירות. היינו שכל ספירה יש לה תיקון מיוחד, ומשום זה ישנם הרבה בחינות, שהם רק כלפי המקבלים."

מעניין מאוד ומעורר בי חשיבות גדולה להבין יותר בעניין התיקונים המדוברים שצריך לעשות... ועל עניין הבחירה בטוב.

שיהיה יום טוב לנו ולכל ישראל
 thb-heart

12
שמעתי תש"ג

לאחר הצמצום נעשה הט' ראשונות למקום קדושה, והמלכות, שעליה היה הצמצום, נעשה מקום להעולמות. ויש בה להבחין ב' בחינות:
א) מקום חלל, שהוא מקום לקליפות, שמהותן הוא הרצוניות אך לקבל לעצמן.
ב) מקום פנוי, היינו שנעשה מקום פנוי להכניס שם מה שבוחרים, קדושה, או חס ושלום להיפוך.
ולולי שהיה הצמצום, היה כל המציאות בבחינת אור פשוט, ורק לאחר שנעשה הצמצום נעשה מקום לבחירה להרע או להטיב.

ועל ידי בחירת הטוב, נמשך לתוך מקום ההוא את שפעו ית'. וזה פירוש שמובא בכתבי האר"י, שאור אין סוף מאיר לתחתונים. שאין סוף נקרא הרצון דלהטיב לנבראיו, והגם שמבחינים הרבה עולמות, ועשר ספירות, ושאר כינויים, אבל הכל נמשך מאין סוף ברוך הוא, הנקראת מחשבת הבריאה. ושם ספירה ועולם מכונה, משום שהשפע הנשפע מאין סוף ברוך הוא, יורדת דרך אותה ספירה ועולם. שהכוונה היא, היות שאין התחתונים יכולים לקבל את שפעו ית' בלי הכשרה ותיקון, שהתחתון יהיה מוכשר לקבל, לכן התיקונים האלו שנעשו, שעל ידם יש יכולת לקבל, את זה מכונה בשם ספירות. היינו שכל ספירה יש לה תיקון מיוחד, ומשום זה ישנם הרבה בחינות, שהם רק כלפי המקבלים. כי כשהתחתון מקבל את השפע מאין סוף ברוך הוא, הוא מקבל ע"י תיקון מיוחד המתאים לו לקבל את השפע. וזה הפירוש שמקבל ע"י ספירה מיוחדת, אבל בהשפע עצמו אין שום שנויים.

ובזה תבין את ענין התפילה מה שאנו מתפללים להבורא ית', שהוא בחינת אור אין סוף ברוך הוא, שהוא הקשר שיש להבורא עם הנבראים שנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ואף על פי שבכוונת התפילה יש הרבה שמות, שהפירוש הוא שהשפע יושפע על ידי התיקונים שישנם בהשמות, משום שדוקא ע"י התיקונים שישנם בהשמות, תתקיים השפע בידי המקבלים.

14
תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק ב'

תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה.
וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות, ל"ב) וזה לשונם "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכתיב, ה' אלקים אתה החילות. וכתיב, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

והטעם, שצריכים מקודם לסדר שבחו של מקום הוא, כי מדרך העולם הוא, מי שמבקש משהו ממישהו, צריך להיות ב' תנאים:
א) שיש לו מה שאני מבקש ממנו. למשל, עושר, ובעל יכולת, והוא מפורסם ברוב עושרו ותפארתו.
ב) שיהיה לו לב טוב, היינו שיש לו רצון להשפיע לאחרים.
מאיש כזה יש מקום לבקש טובה. לכן אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, שלאחר שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, שיש לו כל מיני תענוגים לתת להנבראים, ורצונו להטיב, אז ששיך לומר, שמתפלל להקב"ה, שבודאי יעזור לו, כי רצונו להטיב, לכן יש בידו של הקב"ה לתת לו, מה שלבו חפץ. ואז יכולה להיות התפילה בבטחון, שהקב"ה יקבל תפילתו.

וכמו כן אצל אהבת חברים, שמקודם תחילת הכל כשמתאספים, צריכים לסדר שבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואח"כ יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות בקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שיתן לו כח ורצון לעסוק באהבת הזולת.

ואח"כ הוא צריך, כל אחד, להתנהג כמו בג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה". היינו, לאחר שסדר את כל מבוקשו לה', אמרו בזוהר הקדוש, שבג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה" יהא דומה אצלו, כאילו הקב"ה כבר נתן לו את מבוקשו, והוא הלך ממנו.
כן באהבת חברים צריכים להתנהג כן. שלאחר שעשה בקורת על עצמו, ועשה את העצה הידועה, שהתפלל, יחשוב עכשיו, כאילו תפלתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים, כאילו שכל החברים הם גוף אחד. וכמו שהגוף רצה, שכל האברים יהנו, כמו כן הוא רוצה, שכל החברים יהנו עכשיו.

לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים. ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירויח הרבה כסף. ומדרך העולם הוא, שנותן אז משקה להחברים.
כמו כן כאן, כל אחד צריך, שחברו ישתה משקה ויאכל עוגות, וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה, שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב. לכן צריך להיות, בזמן שהאסיפה מתפזרת, צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות.

וזהו על דרך "זמן של תורה" ו"זמן של תפלה". כי "זמן של תורה" הוא בחינת שלימות, שאין שום חסרון. וזה נקרא בחינת "ימין". כמו שכתוב "מימינו אש דת למו". מה שאין כן "זמן של תפלה" נקרא "שמאל". כי מקום החסרון הוא מקום הצריך תיקון. וזה נקרא "תיקון הכלים". מה שאין כן בחינת "תורה", שנקרא, "ימין", אין מקום לתיקונים. לכן נקראת תורה "מתנה".

והדרך הוא, שנותנים מתנות למי שאוהבים. והדרך העולם הוא, שאין אוהבים בעל חסרון. לכן ב"זמן של תורה" אין מקום לחשוב על תיקונים. ובזמן שעוזבים את האסיפה, צריך להיות כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה כנ"ל. ומשום זה כולם ירגישו שלימות.


 thb-heart

15
כה) וג' העולמות בי"ע ועוה"ז, הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כעין האדם הבונה ביתו בפועל ממש, ומביא העצים האבנים והפועלים, עד גמר בנין הבית. ולפיכך האלקיות המאירה בבי"ע, דהיינו בשיעור שהנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמרן, היא מתלבשת בעשרה הכלים כח"ב חג"ת נהי"מ שהם כלים ממשים כלפי אלקותו ית', דהיינו, שאינם אלקיות אלא הם מחודשים לצורך הנשמות.

כו) ותשכיל בהמשל הנ"ל ותמצא איך ג' הבחינות של החושב לבנות בית, הן מקושרות זו בזו בדרך סבה ומסובב, ששורש כולן הוא המחשבה הראשונה, כי לא יבוא שום פרט בתכנית המחשבתית שלו, אלא לפי סוף המעשה, שיצא לפניו במחשבה ראשונה. וכן לא יוציא לפועל משהו בזמן הבנין, אלא לפי הפרטים הערוכים לו בתכנית המחשבתית. ומכאן תשכיל בעולמות, שאין שום חידוש קטן בעולמות שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, דהיינו מבחינת מצב הא' של הנשמות, שהן מצויות שם בכל שלמותן שבגמר התיקון, בבחי' סוף מעשה במחשבה תחילה כנ"ל. ונמצא כלול שם כל מה שיתגלה עד גמר התיקון. ומתחילה נמשך מא"ס ב"ה אל עולם האצילות, כבמשל שתכנית המחשב' נמשכת מהמחשבה הראשונה. ומעולם האצילות נמשך כל פרט ופרט אל העולמות בי"ע, בדומה למשל, שמתכנית המחשבתית, נמשכים כל הפרטים בזמן יציאתם לפועל ממש בבנין הבית, באופן שאין לך כל פרט קטן המחודש בעוה"ז. שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה מבחינת מצב הא' של הנשמות, ומא"ס ב"ה נמשך אל עולם האצילות, דהיינו ליחס הפרטי השייך לדבר המחודש בעוה"ז בפועל, ומעולם האצילות נמשך החידוש לג' העולמות בי"ע ששם מתגלה החידוש בפועל ממש, ויוצא שם מבחינת אלקיות לבחינת נברא, וליצירה ולעשיה, עד שנמשך לתחתון הנמצא בעוה"ז. והבן זה היטב, ותמשיל כל דבר לנוהג בבנין הבית אצל אדם גשמי, ואז תבין היטב. ונתבאר שאין לך שום חידוש שיתהוה בעולם שלא יהיה נמשך משורשו הכללי שבא"ס ב"ה, ומשרשו הפרטי באצילות, ואח"כ עובר דרך בי"ע ומקבל בחינת נברא, ואח"כ הוא מתהוה בעוה"ז ותשכיל זה היטב.

 thb-heart

על המשפט האחרון:
"ונתבאר שאין לך שום חידוש שיתהוה בעולם שלא יהיה נמשך משורשו הכללי שבא"ס ב"ה" - (שורשו הכללי, המחשבה הכללית להטיב לנבראיו, "מחשבת הבריאה" ומצב הא' כמו שתיאר בהרחבה בהקדמה),
"ומשרשו הפרטי באצילות" - (שורשו הפרטי, התפרטות לפרטים כמו שתיאר לפני כן, כלומר המחשבה הכללית להטיב לנבראיו מתפרטת לפרטים),
"ואח"כ עובר דרך בי"ע ומקבל בחינת נברא" - (כלים מחודשים וממשים בפועל, לקבלת ההטבה, המאור המחזיר למוטב, "בשיעור שהנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמרן"),
"ואח"כ הוא מתהוה בעוה"ז" - (אחרי שהחידוש יצא מן הכוח בעולם אצילות אל הפועל בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, אז הוא מתהוה גם בעולם הזה)

עמודים: [1] 2 3 ... 5