פורום הקבוצה המחוברת

תודה על המאמר אחי!
 

ציטוטים נבחרים:
"האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים."

"אי לזאת, אנו צריכים מקודם לראות, שחסר לנו את ענין הכלי דהשפעה, המכונה "רצון להשפיע". וזה הוא האור שלנו. וכמו שביארנו במאמרים הקודמים, שעיקר השכר שלנו הוא אם אנו משיגים את הרצון להשפיע, המכונה "אור חוזר", כמו שמובא (בפתיחה הכוללת של ספר "עץ החיים" עם פירוש "פנים מסבירות") "שכל השכר, שאנו מקווים, הוא האור חוזר", עיין שם."

"לכן, אם הרצון להשפיע נקרא "האור", אז חיסרון זה, שהוא רואה, שאין לו הכח דלהשפיע, נקרא "כלי".
"כמו שהכלי הקודמת, שנקראת "רצון לקבל", באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל, כמו כן הכלי השניה, שנקראת "רצון להשפיע", גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל". אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון, שהוא מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה, שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון."


ההתחלה של המאמר על העניין שלא לרצות גדלות, מאוד מזכירה לי את המאמר מהספר שמעתי בענין ההגבלה:
https://torathahibur.co.il/HakvutzaHamehuberet/index.php?topic=116.0

ב"ה הצלחתי
ממשיכים ללמוד על ג' הבחינות שתיקוני הזהר מחלק את עולם האצילות "איהו, חיוהי וגרמוהי"

"ל) וחיוהי, פירושו האור, המלובש בתוך הלבן שהוא הכלים הנ"ל. אשר אור זה מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס איהו כנ"ל, דהיינו בעת שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות עם נשמות בני אדם, אז האור שמקבלים שם נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת אור החיה, ומבחינה זו אנו מכנים שם את האור בשם חיוהי, וז"ש הת"ז דאיהו חיוהי וגרמוהי חד בהון, כי כל אלו ג' הבחינות אמורות כלפי המקבלים, שבחינת גרמוהי היא הארת הכלים במקום בי"ע שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד. ובחינת חיוהי, היא הארת אור עצמו דאצילות דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות. ואיהו, ה"ס מהות האלקיות שאינה מושגת כלל, כנ"ל. ואומר הת"ז שאעפ"י שלנו, המקבלים יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים, אמנם מבחינת עולם אצילות כשהוא לעצמו, אפילו גרמוהי היא בחינת איהו דהיינו מהות האלקיות, ואין משום זה תפיסה כלל בעולם אצילות כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן שאין בו תפיסא כשהוא לעצמו והכל שם אחדות פשוטה לגמרי.

לא) ומה שהזהר מתאר את הכלים חו"ב תו"מ באצילות שהם גדלים או מתמעטים ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו (בזהר בא ד"ג) ישראל וכו' יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה שהמשמעות היא, בהאלקיות כשהיא לעצמה. אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו. כמ"ש אני הויה לא שניתי וגו', אלא מתוך שמחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע, ומתוך שאנו מוצאים בעוה"ז שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו אנו אומרים שהמוחין מתגדלים באצילות בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים, כלומר, שאין מי שיקבל מהם."


מסכם לעצמי שבעל הסולם שוב מדגיש שכל השינויים הם בערך המקבלים ולא בבורא עצמו שעליו אין דיבור, וכל הדיבור הוא במה שהנשמות מתפעלות מהאור המתפשט ממנו מרצונו להטיב לנבראיו.
אחי היקר שנזכה בע"ה לדבוק במידותיו ונרצה גם להטיב לנבראיו

מתוך המאמר הראשון
כותב שם כי השכינה הקדושה היא כללות עם ישראל
ו "משום זה מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה"

מפעיל את המחשבה שתעזור ללב לעבוד בכיוון הנכון, לחשוב עצות איך אני יכול לעשות נחת רוח למעלה לשכינה הקדושה, שהיא כללות עם ישראל.
 

תודה רבה אחי על התמיכה והערבות בדרך! זה נותן כוחות שיש עוד חברים שרוצים להגיע לתכונת ההשפעה, לדבקות בבורא! שזה ממש נגד הטבע שבו נבראנו

למרות שקורא אותם המאמרים, כל יום זה מרגיש אחרת וממש עוזר להתחבר לכוונה ולדרך!
עוזר לפקס את תפיסת המציאות בצורה נכונה לפי חכמת הקבלה
וגם יש לי תחושה של חיזוק שאנחנו עושים את זה ביחד!
 

כח) אמנם ודאי הכלים של ע"ס דבי"ע מקבלים מאצילות כל הפרטים ופרטי פרטים של השינוים שהרי שם הוא בחינת התכנית המחשבתית מכל הפרטים שיבואו בסדרים של בנין הבית בפועל בבי"ע. ולפיכך נבחן שהכלים דע"ס חו"ב תו"מ שבבי"ע, מקבלים מהבחינה שכנגדן מחו"ב תו"מ שבאצילות, דהיינו מבחינת תכנית המחשבתית אשר שם, להיות כל פרט מהוצאה לפועל מסובב מכל פרט שבתכנית המחשבתית כנ"ל בארוכה. ולפיכך מבחינה זו אנו מכנים את הכלים דאצילות בשם צבע לבן, שאינו כלל צבע. ומ"מ הוא המקור לכל הצבעים, ובדמיון הלבן שבספר החכמה, שאע"פ שאין שום תפיסא בלבן שבו, והלבן שבספר אינו אומר לנו כלום, מ"מ הוא הנושא של כל ספר החכמה, כי הוא המאיר מסביב כל אות ובתוכיותה של כל אות ונותן לכל אות צורה המיוחדת לה, ולכל צרוף מקום מיוחד, באופן שאפשר לומר להיפך, אשר בחומר האותיות האדומות או ירוקות או שחורות אין לנו שום תפיסא, וכל התפיסא וההשכלה שאנו משכילים בחומר האותיות של הספר הוא רק על ידי הלבן שבו, כי ע"י הארתו מסביב האות ובתוך כל אות הוא עושה צורות בהן, שהצורות הללו מגלות לנו את כל החכמה שבהספר. וזהו נמשל להע"ס דאצילות, אע"פ שלהיותן נמשלות לצבע לבן, לא יתכן בהן להכיר שום דבר, לא מספר ולא שום שינוי וכדומה מהתוארים, מ"מ בהארת הלבן אל העולמות בי"ע שהם ג' הגוונים של חומר האותיות, נמצאים כל השינוים באים בהכרח, מעשרת הכלים של ספירות דאצילות, אע"פ שאין שם כלים כשהוא לעצמו, כי כולו לבן. כהמשל בהלבן שבספר ביחס האותיות וצרופיהן. כי הארתו לבי"ע עושה בהם כלים.
 
הוא כותב פה "וכל התפיסא וההשכלה שאנו משכילים בחומר האותיות של הספר הוא רק על ידי הלבן שבו, כי ע"י הארתו מסביב האות ובתוך כל אות הוא עושה צורות בהן"
זה מזכיר לי את הגדר הראשונה ללימוד, שלמדנו בתחילת המבוא באות ג':
"ג) גדר א', כי יש ד' אופנים בדרכי ההשכלה, המכונים: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת, מהות. וכן הוא בהע"ס כמו שאבאר להלן. ותדע, שבמהות, וכן בצורה מופשטת שבע"ס, אין לזהר עסק כלל, אלא רק בחומר שבהן, או בצורה שבהן בעודה מלובשת בחומר."
ועכשיו יותר מובן לי שהחומר של האותיות הוא מיוחס לעולמות בריאה, יצירה ועשיה והוא הצבע כביכול, והצורה מתקבלת מהלבן שהוא הספר כביכול, המיוחס לעולם אצילות.
תודה לך אחי! מרגיש שמח שזכינו! להתחבר סביב הלימוד המיוחד שמעורר את האורות המקיפים את הנשמה ומקדם אותנו להשגת מטרת הבריאה!

שמעתי תש"ג

לאחר הצמצום נעשה הט' ראשונות למקום קדושה, והמלכות, שעליה היה הצמצום, נעשה מקום להעולמות. ויש בה להבחין ב' בחינות:
א) מקום חלל, שהוא מקום לקליפות, שמהותן הוא הרצוניות אך לקבל לעצמן.
ב) מקום פנוי, היינו שנעשה מקום פנוי להכניס שם מה שבוחרים, קדושה, או חס ושלום להיפוך.
ולולי שהיה הצמצום, היה כל המציאות בבחינת אור פשוט, ורק לאחר שנעשה הצמצום נעשה מקום לבחירה להרע או להטיב.

ועל ידי בחירת הטוב, נמשך לתוך מקום ההוא את שפעו ית'. וזה פירוש שמובא בכתבי האר"י, שאור אין סוף מאיר לתחתונים. שאין סוף נקרא הרצון דלהטיב לנבראיו, והגם שמבחינים הרבה עולמות, ועשר ספירות, ושאר כינויים, אבל הכל נמשך מאין סוף ברוך הוא, הנקראת מחשבת הבריאה. ושם ספירה ועולם מכונה, משום שהשפע הנשפע מאין סוף ברוך הוא, יורדת דרך אותה ספירה ועולם. שהכוונה היא, היות שאין התחתונים יכולים לקבל את שפעו ית' בלי הכשרה ותיקון, שהתחתון יהיה מוכשר לקבל, לכן התיקונים האלו שנעשו, שעל ידם יש יכולת לקבל, את זה מכונה בשם ספירות. היינו שכל ספירה יש לה תיקון מיוחד, ומשום זה ישנם הרבה בחינות, שהם רק כלפי המקבלים. כי כשהתחתון מקבל את השפע מאין סוף ברוך הוא, הוא מקבל ע"י תיקון מיוחד המתאים לו לקבל את השפע. וזה הפירוש שמקבל ע"י ספירה מיוחדת, אבל בהשפע עצמו אין שום שנויים.

ובזה תבין את ענין התפילה מה שאנו מתפללים להבורא ית', שהוא בחינת אור אין סוף ברוך הוא, שהוא הקשר שיש להבורא עם הנבראים שנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ואף על פי שבכוונת התפילה יש הרבה שמות, שהפירוש הוא שהשפע יושפע על ידי התיקונים שישנם בהשמות, משום שדוקא ע"י התיקונים שישנם בהשמות, תתקיים השפע בידי המקבלים.

תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק ב'

תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה.
וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות, ל"ב) וזה לשונם "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכתיב, ה' אלקים אתה החילות. וכתיב, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

והטעם, שצריכים מקודם לסדר שבחו של מקום הוא, כי מדרך העולם הוא, מי שמבקש משהו ממישהו, צריך להיות ב' תנאים:
א) שיש לו מה שאני מבקש ממנו. למשל, עושר, ובעל יכולת, והוא מפורסם ברוב עושרו ותפארתו.
ב) שיהיה לו לב טוב, היינו שיש לו רצון להשפיע לאחרים.
מאיש כזה יש מקום לבקש טובה. לכן אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, שלאחר שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, שיש לו כל מיני תענוגים לתת להנבראים, ורצונו להטיב, אז ששיך לומר, שמתפלל להקב"ה, שבודאי יעזור לו, כי רצונו להטיב, לכן יש בידו של הקב"ה לתת לו, מה שלבו חפץ. ואז יכולה להיות התפילה בבטחון, שהקב"ה יקבל תפילתו.

וכמו כן אצל אהבת חברים, שמקודם תחילת הכל כשמתאספים, צריכים לסדר שבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואח"כ יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות בקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שיתן לו כח ורצון לעסוק באהבת הזולת.

ואח"כ הוא צריך, כל אחד, להתנהג כמו בג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה". היינו, לאחר שסדר את כל מבוקשו לה', אמרו בזוהר הקדוש, שבג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה" יהא דומה אצלו, כאילו הקב"ה כבר נתן לו את מבוקשו, והוא הלך ממנו.
כן באהבת חברים צריכים להתנהג כן. שלאחר שעשה בקורת על עצמו, ועשה את העצה הידועה, שהתפלל, יחשוב עכשיו, כאילו תפלתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים, כאילו שכל החברים הם גוף אחד. וכמו שהגוף רצה, שכל האברים יהנו, כמו כן הוא רוצה, שכל החברים יהנו עכשיו.

לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים. ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירויח הרבה כסף. ומדרך העולם הוא, שנותן אז משקה להחברים.
כמו כן כאן, כל אחד צריך, שחברו ישתה משקה ויאכל עוגות, וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה, שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב. לכן צריך להיות, בזמן שהאסיפה מתפזרת, צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות.

וזהו על דרך "זמן של תורה" ו"זמן של תפלה". כי "זמן של תורה" הוא בחינת שלימות, שאין שום חסרון. וזה נקרא בחינת "ימין". כמו שכתוב "מימינו אש דת למו". מה שאין כן "זמן של תפלה" נקרא "שמאל". כי מקום החסרון הוא מקום הצריך תיקון. וזה נקרא "תיקון הכלים". מה שאין כן בחינת "תורה", שנקרא, "ימין", אין מקום לתיקונים. לכן נקראת תורה "מתנה".

והדרך הוא, שנותנים מתנות למי שאוהבים. והדרך העולם הוא, שאין אוהבים בעל חסרון. לכן ב"זמן של תורה" אין מקום לחשוב על תיקונים. ובזמן שעוזבים את האסיפה, צריך להיות כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה כנ"ל. ומשום זה כולם ירגישו שלימות.